אם אתם לא בקיאים בגיבורי הקומיקס של מארוול או פשוט לא מנויים לנטפליקס, יתכן שפספסתם את העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס" – אבל זה פספוס שמומלץ לתקן בהקדם, לפני שתפספסו גם את העונה השניה שיצאה זה עתה, שכן במרכז הסדרה הזו עומדת דמות האנטי-גיבורה הכי פמיניסטית ומעניינת של זמננו.

"ג'סיקה ג'ונס" היא דרמת בילוש מרירה שמתובלת בסצנות של אקשן קולנועי. הסדרה, שעונתה הראשונה יצאה במהלך 2015, בנויה ומצולמת בסגנון שמזכיר את הפילם-נואר של שנות ה-40, ויחד עם זאת שומרת על אופיה כסדרת גיבורי-על קלאסית.

אבל הייחוד האמיתי של הסדרה נעוץ בתכנים שהיא מתמודדת איתם. למרות התפאורה העל-טבעית, הסדרה הזו תוקפת בעיות נשיות וסוגיות פמיניסטיות בוערות שרלוונטיות ליום-יום של כולנו.

 

-זהירות, ספויילרים-

ג'סיקה (אותה מגלמת קריסטן ריטר) היא בלשית ניו-יורקית עם כוחות על. לא ברור בדיוק מה הם הכוחות האלה או איך קיבלה אותם, אבל במהלך העונה הראשונה ג'סיקה נחשפת כחזקה פיזית בצורה יוצאת דופן. מאוחר יותר מסתבר שהיא גם יכולה לעוף (או 'ליפול בחן', כמו שהיא קוראת לזה). מרענן לראות אישה עם חוזק פיזי על המסך. ולא רק פיזי – ג'סיקה לא מהססת להשתמש בכוחות שלה כדי להעיף באוויר את מי שלא בא לה בטוב, לאיים על עדים פוטנציאליים או לסחוב גופות, כשצריך.

גיבורת העל הנשית הזו היא ממש לא הטיפוס שמציל את העולם וממלא אחרים בתקווה ואופטימיות לעתיד טוב יותר – כמו וונדר-וומן למשל. למעשה, כשאנחנו פוגשים את ג'סיקה בעונה הראשונה, היא חיה בבלאגן מוחלט. היא גרה בדירה לא מרוהטת שהדלת בה שבורה, היא בודדה לחלוטין ויש לה בעיית שתייה חמורה. היא מתכחשת לכוחות העל שלה ובורחת מסיפור חיים בלתי-אפשרי.

ג'סיקה ג'ונס

 

משפחה מינית לגיבורה נקמנית

במהלך העונה הראשונה ג'סיקה סובלת מפלאשבקים חוזרים ומדיכאון כבד. היא מתמודדת עם פוסט-טראומה שנובעת מפגיעה וניצול מיני שעברה על ידי הרשע של הסדרה – קילגרייב. ואולי כאן נעוץ הכח האמיתי של הסדרה הזו – שכן בניגוד לכוכבת הזוהרת והאופטימית שעל המסך, ולמרות כוחות העל, בדמותה של ג'ונס יש משהו הרבה יותר מציאותי ומוכר לנו. היא בורחת מהטראומה שכל כך הרבה נשים אמיתיות חולקות איתה.

מליסה רוזנברג, יוצרת הסדרה, שמרה על אחידות עם קו העלילה של הקומיקס המקורי של מארוול, בו "האיש הסגול" (קילגרייב בסדרה) משתלט על מוחה של ג'סיקה ג'ונס וגורם לה לציית לכל בקשה שלו. בסדרה, קילגרייב גורם לג'סיקה להיות השפחה המינית שלו ולבסוף להרוג בשבילו.

היחסים בין ג'סיקה לקילגרייב הם יחסי קורבן-מנצל קלאסיים. בסצנה ריאליסטית במיוחד מהעונה הראשונה, קילגרייב אומר לג'סיקה (אחרי שגרם לה להיכנס לכלא באשמת רצח שהוא ביצע) – "למה את לא מבינה? אני אוהב אותך. את גורמת לי לפגוע בך. אם רק היית אוהבת אותי חזרה, הכאב הזה היה נחסך משנינו". אי אפשר שלא לשמוע את המשפט הזה ולחשוב על גבר שמכה את אשתו פעם אחר פעם ומאשים אותה בכך.

גם המילה בה קילגרייב משתמש כדי להשתלט על מוחה של ג'ונס – "תחייכי!" – מהדהדת מוכר מדי. איזו אישה לא חוותה את החוויה של ללכת ברחוב ושגבר כלשהו יגיד לה לחייך?

ג'סיקה שאחרי קילגרייב היא אישה שבורה, רדופת פלאשבקים, רגשות אשמה ופנטזיות על נקמה. כל כך לא מובן מאליו לראות אישה כזו כדמות ראשית. בכך, יוצרות הסדרה מעניקות לנשים בכל העולם אשר סובלות מפוסט טראומה דמות להזדהות איתה. הן עיצבו את דמותה של ג'סיקה כאישה חזקה וקשוחה שגם היא, כמו יותר מדי נשים,  עברה התעללות השפלה ואונס ונשארה עם טראומה לכל החיים.

אבל ג'סיקה לא נשארת עם הטראומה. בעונה הראשונה היא מסרבת לטיפול, מתכחשת לחברה הכי טובה שלה, הודפת כל ניסיון והצעה לעזרה או חמלה ואפילו צוחקת על קבוצות תמיכה ועל האנשים שהולכים אליהן - אבל ג'סיקה של העונה השנייה כבר עושה צעדים משמעותיים אל עבר החלמה. היא מושיטה יד אל אחותה למחצה טריש, היא שוכרת עוזר-שותף במשרד החקירות שלה – גם הוא נפגע של קילגרייב, ולראשונה היא מודה שהיא לא רוצה להישאר לבד. מעל לכל, היא בוחרת לקחת את המקום הקשה שהייתה בו ולהשתמש בו לטובת הכלל – ג'סיקה הופכת את האשמה והבושה שהיא עוברת לרדיפה אחר צדק.

"נשים ניגשו אליי בדמעות ברחוב, כי זאת הפעם הראשונה שהן מרגישות מיוצגות על ידי דמות ראשית נשית", סיפרה קריסטן ריטר בראיון למגזין הגרדיאן על הפניות שקיבלה מנשים בעקבות הסדרה. "זה גרם להן להרגיש כל כך הרבה יותר טוב בקשר לטראומות שהן עצמן עברו. פשוט לראות דמות נשית חזקה על המסך, זאת חוויה משמעותית להרבה נשים. זה מרגש עבורי וגורם לי לרצות לעבוד אפילו יותר קשה".

ג'סיקה ג'ונס וקילגרייב

לא מציגות אונס על המסך - כי אונס הוא לא בידור. ג'סיקה ג'ונס וקילגרייב

 

בניגוד לרבים מהסרטים והסדרות הסובבים גיבורי על, "ג'סיקה ג'ונס" היא ממש לא סדרה לכל המשפחה. עוד דרך שבה ג'סיקה ג'ונס מציגה כוח נשי בלתי מתפשר היא דווקא סצנות הסקס שבה. בסצינות האלו היא תמיד למעלה, תמיד המובילה והשולטת. היא לא משתמשת בסקס כדי להכאיב לעצמה, או מתאהבת נואשות בבחור שהיא שוכבת איתו כמו שאנחנו רגילות לראות בטלוויזיה. היא עושה סקס כי זה מרגיש טוב. המסר שעובר אלינו כצופות הוא שנשים חזקות אוהבות סקס, נהנות ממנו ולא מתביישות בזה.

מנגד, יוצרות הסדרה בוחרות שלא להציג בסדרה סצנות שמתארות את ההשפלה או ההתעללות המינית שג'סיקה חווה מידי קילגרייב. וגם זאת בחירה מודעת וחשובה. בעולם בו מסתובבים בטלפונים וברשתות החברתיות סרטונים בהן נשים נראות מוטלות על מיטה וגברים עושים בהן מה שרוצים כאילו היו חפץ, יש חשיבות באמירה – 'אנחנו לא נשדר אונס כבידור'. אונס זו לא סנסציה, זאת אלימות. מי שצורך את כבידור שותף לאלימות הזו.

חידוש נוסף של הסדרה הוא שמערכת היחסים המרכזית בסיפור היא לא בין הגיבורה הראשית לגבר כלשהו, אלא בין שתי נשים - ג'סיקה וטריש ווקר, האחות המאמצת שאיתה גדלה. טריש הייתה הראשונה שג'ס סמכה עליה וסיפרה לה על הכוחות שלה, והן גדלו זו לצד זו כשהן תומכות אחת בשנייה. אבל אווירת הסיסטרהוד הזו היא לגמרי לא מושלמת. היחסים בין השתיים מציאותיים, יש בהם קנאה, כעס, אינטרסים והקנטות. בסצנת השיא של העונה הראשונה, ג'סיקה הקשוחה והאפלה, שכמעט אף פעם לא מראה רגשות כלפי טריש, מתוודה שהיא אוהבת אותה – והווידוי הזה הוא שמציל את שתיהן. וכמה כבר יוצא לנו לראות בטלוויזיה שתי חברות-אחיות מצילות אחת השנייה במקום גבר שמציל אותן?

 

העונה הראשונה של הסדרה יצאה ב-2015, לפני תנועת METOO# ו- TIME’S UP שבאה אחריה. לרוזנברג, יוצרת הסדרה, חשוב להדגיש שהנושאים שבהן הסדרה עוסקת לא היו החלטה פוליטית, אלא שהם עלו מתוך רצון להישאר נאמנות לקו העלילה של הקומיקס המקורי של מארוול ולדמויות בו. רייצ'ל טיילור, שמשחקת את טריש ווקר, משבחת את רוזנברג ושותפותיה לכתיבה על כך שהן מצליחות לדבר על הנושאים המורכבים האלה "מבלי להפוך את הסדרה לדידקטית או מדכאת".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהאווירה התקשורתית החמימה לנושאים כמו פמיניזם או העצמה נשית. אין ספק שהעונה השנייה של ג'סיקה ג'ונס מתקבלת בהרבה יותר אהדה ציבורית. לא במקרה החליטו קברניטי נטפליקס ומארוול לשחרר את כל העונה החדשה לצפייה בנטפליקס ביום האישה הבינלאומי, ב-8 למרץ.

בעונה השנייה של הסדרה כל 13 הפרקים מבויימים על ידי נשים. גם הרוב המכריע של צוות הכותבות של הסדרה הינו נשים. "התמודדנו עם נושאים רגישים בסדרה, והיו גם סצנות סקס מאוד מפורטות, ועל הסט הייתה אווירה מאוד נשית, מאוד בטוחה. עבורי זאת היה מוכר ורגיל, אבל כשמישהו חדש הגיע לסט הבנו כמה שזה לא מובן מאליו", אמרה ריטר בראיון. "אנחנו בנקודה שבה אנו מתחילות לראות יותר איזון מגדרי על המסך ומחוצה לו. יותר קולות נשיים ויותר סיפורים נשיים מקבלים את מרכז הבמה, כפי שזה צריך להיות. זה מרגש, ואני גאה להיות חלק מזה". לכן נותר רק להצטרף אל ג'סיקה ג'ונס, אל עבר עתיד נשי, עוצמתי, נושך ומציאותי יותר.