התחרות הישראלית של דוקאביב צופנת לא מעט סרטים מרתקים. בחרתי מתוכם שני סרטים מיוחדים של נשים יוצרות. הסרטים אמנם שונים, האחד עוסק במפגש בין מתנחלים לשמאלנית, והשני בהתמודדות של צעירה ממשפחה גרוזינית עם סביבה אפופת דיכוי נשי -  ובכל זאת, דומים, משום שהיוצרות הן גם גיבורות הסרט, והעשייה, כלומר "מאחורי הקלעים" של היצירה, חשופה לעיני הצופה ומהווה חלק מהעלילה.

המתנחלת

סרטה המעולה של איריס זכי, אם להמר, הוא בעל סיכוי לזכות במסגרת בה הוא משתתף. זכי ממשיכה לגבש את שפתה הייחודית  כפי שבאה לידי ביטוי בסרטה הקצר והמצליח "חפיפה", שם הציבה מצלמה מעל כיור במספרה, כשהיא חופפת שערן של נשים ערביות ויהודיות בחיפה ומשוחחת איתן על לאום, נשיות, ודו-קיום. "המתנחלת" נוקט אף הוא באותה "שיטה" - חדירה לטריטוריה לא מוכרת ומיצוב מצלמות במקום קבוע, עובדה שהופכת את הסרט לאסוף ומדויק.

זכי מתנחלת לשלושים יום, בפתחה של מכולת מקומית בהתנחלות תקוע שביהודה ושומרון. סביב לשולחן עליו היא פורסת מפה לבנה רקומה, היא מציבה שלוש מצלמות ושני כסאות. וכך בעיצומו של קיץ חם, היא יושבת ומחכה לאנשי שיחה מקומיים, עימם תוכל להחליף דעות. בתחילה נדמה שרק זבובים טורדניים מארחים לה חברה, וכוסות חד פעמיות של קפה שנגמעות בזו אחר זו. אנשי הישוב רואים בה פולשת, עוינת, כופרת. אולי טעתה כשהציגה עצמה  כשמאלנית?

המתנחלת. צילום: אור אזולאי

המתנחלת. צילום: אור אזולאי

ובדיוק כשנדמה לה שנכשלה - האם כמה קילוגרמים שהשילה ממשקלה נחשבים הצלחה, היא שואלת בשיחת טלפון ידיד, כן, זכי היא דמות דומיננטית בסרט –  בדיוק אז, מטפטפים קומץ אמיצים, ואלו, שונים ממה שחשבנו על מתנחלים. בין המצולמים בולטות שתי נשים יפות ומרתקות, מיכל פורמן, שנפצעה בפיגוע דקירה בישוב, ומוריה שגדלה בחברון וחיה בישוב, המספרות בדרכן על מציאות מורכבת, וחולקות עם זכי את תפיסת עולמן. זכי מתגלה אמנם כדעתנית וחסרת מורא, אך עדינה ולא מתלהמת, והתוצאה היא סרט אופטימי המבשר שאולי אפשר לגשר בין עולמות שונים, שמאלנים וימנים, יהודים ופלשתינים.

הסרט ישודר גם בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11.

 

 

אשה של בית

ישודר גם בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11

סרט הביכורים של ג'יין ביבי משתייך לז'אנר התיעוד האישי. סרטים אלו בדרך כלל לא זוכים בפרסים הגדולים (אם כי בדוק אביב 2012 זכה בפרס הגדול ראובן ברודסקי עם סרטו האישי "הום מובי") אך יתרונם בקרבה הבלתי אמצעית להתרחשות.

ג'יין גדלה באשדוד, להורים גרוזינים, ועשתה ככל יכולתה כדי להתרחק ממורשת משפחתה. כעת היא מציבה מצלמה, בעיקר מול אימה, ומנסה להבין איך שרדה האם בתוך חברה בה הגבריות דומיננטית כל כך, והנשים מצוות להישאר בין ארבע קירות. במהלך הסרט, המתרחש ברובו בתקופת הריונה של ג'יין הלא-נשואה, עולה ילדות בצלו של אב מכה, ואם שהייתה קורבן לאלימות ולא קיבלה תמיכה מאימה שלה, סבתא של ג'יין. לבסוף התגרשה האם ומצאה מפלט ונחמה בדת.

הסרט כובש בזכות ג'יין ואימה, הנאבקות לסלול לעצמן דרך חופשית, כל אחת בדרכה. ג'יין חופרת בעבר, ואילו האם בחרה באמונה. "תכניסי לי שמחה. אל תפתחי לי פצעים." הגברים במשפחה, מתנגדים מן הסתם לצילום הסרט, ובסצנה קשה אחת, מתעקש אחד הגברים להפסיק לצלם את הסבתא למרות שזו מאוד רוצה ומצהירה על כך. המתח העצום בין ג'יין לסביבתה מלווה את הסרט כולו ומאבקה העיקש כנגד כל העולם צובע כל פריים ופריים.

"אישה" של בית. צילום ג'יין בייבי קטן.

"אישה" של בית. צילום ג'יין בייבי קטן.

הסרט ישודר גם בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11.