פסטיבל קולנוע גאה: סרטים אמיצים שעולים על כל דמיון
לקראת פסטיבל קולנוע גאה, זהר וגנר עם המלצה על שני סרטים תיעודיים אבל גדולים מהחיים
הערב יפתח פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב. יוצגו בו עשרות סרטים עלילתיים ותיעודיים העוסקים כולם בקהילה הלהטבית. "מר גיי סוריה", הוא אחד הסרטים המומלצים שיוקרנו במהלך עשרת ימי הפסטיבל. זהו סרט מרתק, רחב יריעה, ואמיץ באופן בלתי מתקבל על הדעת. במרכזו עומד חוסיין בן ה-24, פליט סורי, שהיגר עם משפחתו לאיסטנבול בדרך לא דרך. הוא מתגורר בה עם הוריו, אשתו (לה נישא בכפיה) ובתם הקטנה. במקביל, בקצה השני של העיר, הוא חי חיי קהילה מוחצנים במחיצת חבריו הגאים עימם הוא חולק אינטימיות אמיתית.
ברוב מדינות ערב, כמו לבנון למשל, יחסים עם גברים הם מחוץ לחוק. בערב הסעודית ובאיראן אף קיים גזר דין מוות על מי שעובר על החוק. החברה הערבית בכללותה מתייחסת להומואים כמוקצים ונלחמת עד חורמה בתופעה. אם חוסיין היה נשאר בסוריה, אחד מבני משפחתו היה קרוב לוודאי רוצח אותו על פגיעה בכבוד המשפחה. וכך, לכל אורך הסרט, מרחפת תחושה קשה שאם זהותו תתגלה, חייו בסכנה.
הסרט נפתח בהכנות לתחרות "מר גיי סוריה". הזוכה בה ישלח ל"מר גיי עולם" הבינלאומית. כבר בהכנות מתעורר רגש עז כלפי המתחרים והמארגן, ג'ורג'. רק שישה גברים נוטלים בתחרות חלק, כולם פליטים סורים החיים באיסטנבול, שהופכת אף היא מיום ליום מסוכנת לחברי הקהילה.
על המתמודדים להכין קטע אומנותי. כשחוסיין עולה לבמה, הוא מתוודה על זהותו האמיתית מול כסא ריק, בו לכאורה יושבת אמו. כל הנוכחים במרתף הקטנטן הם גאים סורים או טורקים ואף ממחטה לא נשארת יבשה לאחר המונולוג שלו. לרוע מזלו, הוא אמנם זוכה בתחרות אך רגע שיא זה מתנפץ במהירות. נדמה שכל העולם נגדו. משפחתו, מוסכמות החברה הערבית, ואפילו העולם כולו.
הבמאית הטורקיה, אייסה טופראק, שזהו סרטה הראשון, לא מפספסת אף רגע מכריע בחיי גיבוריה. (אחת מעלילות המשנה היפות היא סיפור אהבתם של זוג פליטים סורים שנפרדים בעל כורחם ומתאחדים בשנית). היא מצליחה לחבר סצינות תיעודיות חזקות לסרט מרגש שאורכו שעה וחצי. ניכרת הטוטאליות בעשייה, ותחושת השליחות. הסרט מצולם היטב, במקצועיות ובאלגנטיות, ואיסטנבול כצפוי מצטלמת מרהיב.
לאחר הצפייה, נזכרתי ב"גן" סרטם התיעודי המצוין של רותי שץ ועדי ברש, אחד הסרטים הישראלים הטובים, העוקב אחר שני הומואים פלשתינים החיים בגן החשמל. הסרט יצא בשנת 2003 , ובהחלט ראוי להקרינו שוב במסגרת כזו או אחרת בפסטיבל הגאה הבא.
אני חייבת לכתוב כמה מילים על סרט תיעודי נוסף שראיתי מתוך התכנייה, והמם אותי, "ביקסה טרווסטי". הסרט רחוק מלהיות מושלם מבחינה קולנועית, כי ניתן היה לטפל בגיבורתו באופן מדויק יותר, אך האישיות שלה, והשואו הבימתי - מסחררים.
לין דה קווברדה היא טרנסקסואלית מברזיל המנהיגה להקת ראפ -פאנק שמשלבת מוטיבים של מוסיקה אפריקאית וברזילאית. הפרפורמנס שלה בוטה ומדליק - הזמרת פיצ'ז הידועה בהופעות הפרובוקטיביות שלה מחווירה לידה - ובנוסף, התכנים בשירתה מרתקים. היא מנסה לנסח הגדרות לנשיות טרנסקסואלית. למשל האם נשיות כזו מחייבת סיליקון והחצנה יתרה? היא עוסקת גם בצבע השחור שלה ושל חברותיה, שהפך אותן כטרנסקסואליות ברזילאיות, לנרדפות עוד יותר. חבל רק שכשהיא יורדת מהבמה היא מפטפטת ללא הרף וזה עלול להיות מתיש. למרות זאת, לנועזות שבקוראות, כדאי לחוות את האישה הזו, כי הסיכוי שהופעה שלה תגיע לישראל אפסי (בטח אחרי שהיא והיוצרת ביטלו את הגעתן לפסטיבל בלחץ תנועת החרם BDS)