יתכן שלא רחוק היום בו הגדרות כמו "סטרייטים" או "גייז" יתפוגגו מהעולם והעדפתו המינית של אדם תהיה לא רלוונטי לזהותו. ביום זה יאהב איש את רעהו על פי טעמו, ללא הפרעה או שיפוטיות של הסביבה, וללא צורך בהחצנה מיוחדת או הסתרה. אבל עד אז, אהבת אשה לאשה, כמו אהבת גבר לגבר, לא מתקבלת בשיוויון נפש בכל חברה, על אחת כמה וכמה בקהילה דתית קטנה וסגורה.

שתי נאהבות עומדות במרכז "שאהבה נפשי", סרטו החדש של סבסטיאן ללו. רונית קרושקה, (רייצ'ל וייז זוכת פרס האוסקר על סרטה "הגנן המסור") צלמת החיה בניו יורק הרחק מאביה המכהן כרב של קהילה יהודית בלונדון, ואסתי, צעירה בת גילה שנישאה לתלמידו המבטיח של הרב. השתיים נתפסו בצעירותן בעיצומו של מעשה אהבים, על ידי הרב עצמו. רונית המרדנית נמלטה, ואסתי, הפחדנית והקונפורמיסטית, נשארה. חברי הקהילה קיוו שחתונה תחזירה למוטב, וחיתנו אותה בזריזות. האב נהג לומר שהוא חשוך ילדים  אבל מותו מחזיר את רונית בעל כורחה לקהילה העוינת, שמקבלת את פניה בחמיצות. אסתי, הצמאה לאהבת אמת, ולמגע גופני, מקבלת את רונית בזרועות פתוחות.

סבסטיאן ללו, ("אשה פנטסטית", "גלוריה") מרבה לכתוב על נשים ששילמו על מימוש תשוקתן מחיר כבד. ב"אשה פנטסטית" טרנסקסואלית נרדפת על ידי בני משפחתו של בן זוגה, וב"גלוריה", אישה בשנות השישים לחייה תובעת לעצמה דרור מיני. אך בניגוד ל"אשה פנטסטית" ששילב פנטזיה ואפילו סוריאליזם, ובמקומות אלו מעד, "שאהבה נפשי" הוא סרט ריאליסטי ומאופק, הנרקם בעדינות. מילותיו מועטות, תנועות המצלמה ארוכות ואיטיות, והקומפוזיציות סימטריות. כל אלו יוצרים תחושה של ריסון, ושליטה עצמית – תכונות הנדרשות מאסתי החיה בקהילה. למעשה אסתי (רייצ'ל מקאדאמס) היא גיבורתו הראשית של הסרט, והדמות היותר מוצלחת מבין השתיים, בין השאר בזכות השחקנית המגלמת אותה. דווקא רונית פחות משכנעת ויותר אניגמטית.

להבדיל מ"למלא את החלל" זוכה פרס אופיר הישראלי של הבימאית רמה בורנשטיין שם משתקפת החברה החרדית כאמינה ואותנטית, כאן לנו כצופים ישראליים מורגשת צרימה. למרות ששתי השחקניות יהודיות, ללו אינו יהודי ואולי זה מה שפוגם בשימוש בעברית ויידיש.

פאות הוא מוטיב דומיננטי בסרט והבמאי מיטיב להשתמש בו. לכל הנשים, למעט רונית ששערה גלי ופראי, פאה. השער הבוהק והמוחלק יוצר תחושה של זיוף. אסתי נראית בסרט מספר פעמים, כשהיא מסירה את הפאה. אלו רגעים דרמטיים המגלים את האני האמיתי שלה, במראה כמעט כשל כבשה מרוטה. אחיו של הרב המנוח הוא יצרן פאות, ורונית מגלה שנושלה מירושת אביה במפעל, בין ראשי בובות פלסטיק עטויות בצבעי שיער שונים.

סצנת האהבה בין הנשים מפתיעה בנועזותה היחסית, משום שהיא מופיעה לקראת סופו של סרט ששמר על צניעות לכל אורכו. אין בה עירום, אך יש בה רוק סמיך ודביק כצוף, המטפטף לכל הכיוונים. מעטים הסרטים המסחריים עם סצנות אהבה לסביות. הידוע בהם הוא  "מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ, בו נראתה סצנה חושנית ויפה בין נעמי ווטס ללורה הרינג. ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" (זוכה פסטיבל קאן ב2013) של הבמאי הצרפתי עבדלעטיף קשיש, סצינות המין היו עיקרו של הסרט וכללו עירום מפורש, שעוררו סערה בשל היותן ארוכות ומפורטות ולטעמי השאירו טעם לוואי. כאן ללו נשאר נאמן לגיבורותיו ולא מנסה לספק את קהלו.

"שאהבה נפשי" הוא סרט עדין אמנם אך סיפורו קטן, וחד ממדי. אין בו רב שכבתיות של דמויות מורכבות והעולם שהוא בורא מצומצם. לעתים הצמצום עובד היטב משום שהוא אופייני לחיי קהילה, אך לעתים עומד בעוכריו. ועם זאת האסתטיקה של הסרט והעדינות בטיפול בנושא הופכים את הסרט הזה לשווה צפייה.

תגיות ,