אמנם מונדיאל יש פעם בארבע שנים, אבל לתאגיד השידור הייתה שנה שלמה להתכונן אליו. "כאן", תאגיד השידור הציבורי, היה זה שנשא על כתפיו במשך יותר משנה את בשורת השינוי, החדשנות והגיוון. זה שבחר לשדר את העידן החדש שבדרך, הרבה לפני שקיבל היתר שידור לראשונה במאי 2017. לאחר מאבק עיקש מול הממשלה על זכות קיומו – הציפיות ממנו היו גבוהות בהתאם. בזכות תכניות מקור ובמה ראויה למגוון נושאים ודמויות בחברה הישראלית, היה נראה שדווקא בשעה בה ערוצים 13 ו-14 מפלרטטים על חתונה, "כאן" נמצאת כדי להישאר.

ואז הגיע המונדיאל. אמנם הייתה לו רק שנה להתכונן, אבל בואו נרגיע, תאגיד השידור הציבורי לא היה אחראי על בניית האצטדיונים וסידורי האבטחה, הוא רק היה אמור לספק לנו שידור ראוי. ואם סלחנו על העובדה שצפייה ב-4K בשנת 2018 דורשת מאתנו לנחש היכן הכדור נמצא על גבי המגרש, על התוכן סביב המשחקים אי אפשר לעבור בשתיקה.

בעוד שמואב ורדי, עורך חדשות החוץ של כאן 11, מחלטר בין סיקור המונדיאל לבחירות בטורקיה ועדיין מצליח לספק תובנות מעניינות דווקא על היבטים פחות מוכרים שמסתתרים מאחורי המדינות השונות שמתארחות בטורניר, פאנל הפרשנות לפני ואחרי המשחקים הוא לא פחות מזלזול מוחלט באינטליגנציה של הצופה.

כבר התרגלנו לפאנל פרשנים עמוס קשקשנים שלא מספק תובנה אחת ראויה על משחק שכולנו ראינו מתחילתו עד סופו. אצל "כאן" הסיפור לא שונה, הוא פשוט מקבל פן נוסף תחת ניסיונם הראוי לשלב נשים בשיח על משחקי מונדיאל גברים.

בישראל של שנת 2018 זו עדיין נחשבת "בשורה" שפאנל העוסק באירוע ספורט מרכזי, ינכיח בקדמת הבמה נשים שיוכלו לספק זוויות מעניינות או, כמה מפתיע, את דעתן (!) על המתרחש במגרש ומחוצה לו.

זו אכן "בשורה" חשובה, אולם נראה שבמשרדי התאגיד התאמצו ממש כדי למצוא נשים ללא דעה, תובנה או הכנה בסיסית למאורע. בעוד שסביבן יושבים גברים שלחלקם עבר עשיר בפרשנות כדורגל, דוגמת טל בנין, ג'ובאני רוסו ורן בן שמעון, הנשים בפאנל, הכדורגלניות לי פלקון ואשרת עיני, לא יוצקות לדיון שום דעה, תובנה או שאלה שעשויה לעורר מחלוקת.

כנראה שבאולפן הניחו שרק אם את כדורגלנית מקצוענית את ראויה להשתתף בדיון על אירוע ספורט בסדר גודל עולמי ושכחו שלא חייבים לשחק כדורגל בשביל לדבר עליו. התוצאה: הן חוזרות על מה שאחרים כבר אמרו ובעיקר עושות "כן" עם הראש. לרגעים נדמה כאילו כשהן מדברות, הן רק מייחלות שיקטעו אותן. בקיצור- הסטריאוטיפ הקלאסי של האישה המהנהנת. כמה חבל.

כגבר, שמחתי לראות נשים יושבות סביב פאנל משחקי המונדיאל (גם אישה אחת סביב ארבעה גברים עדיף על העדרן המוחלט) והקרדיט שנתתי להן מראש היה גדול מאוד. אבל לצערי, היו רגעים שלשמוע אותן גרם לי להתגעגע לאלי אוחנה, שלמה שרף, אייל ברקוביץ', אבי נימני ושאר הקשקשנים שזוכים למיקרופון ובמה קבועה בכלי התקשורת. חסרות דוגמאות לנשים מעניינות שיש להן תובנה אמתית ומעניינת לומר? הנה, "כאן", אני אעשה בשבילכם את העבודה: סילבי ז'אן, מורן סמואל, ירדן ג'רבי, שחר פאר, יעל ארד, קרן לייבוביץ', שי דורון, לי קורזיץ, נטע ריבקין, אליס שלזינגר וזו רק רשימה חלקית.

לא בטוח שהן התשובה אבל שווה לבדוק אם הן אשכרה מסוגלות לנתח אירוע ספורט (ואת כל מה שסביבו) ולא רק לעסוק בספורט. אולי אם מישהי מהן תספק מפעם לפעם תובנה מעניינת אאמין לכם שלא שיבצתם נשים בפאנל רק כי "צריך". אפשר גם לדרוש נשים בפאנל וגם שהן תהיינה ראויות לכך? זו לא נשמעת לי בקשה מוגזמת.

"כאן", בפעם הבאה שאתם נערכים לשידור אירוע ספורט כלשהו, אני מציע שתשקיעו בתוכן בדיוק כפי שהשקעתם באפליקציה שלכם. עד אז, אתם בעיני סה"כ שכפול לא רע של ערוץ הספורט.