תארו לכם ניסוי: היו מציעים לכם להיכנס למעבדה מבודדת לזמן ממושך למען "הרחבת הידע האנושי". בלי לדעת מה מטרת הניסוי ומה העיקרון המנחה של המדענים, ובלי לדעת מה עמדתם לגבי מוסר, וכל זאת כשהם פטורים לחלוטין מכלל אחריות. למעשה, יכולים המדענים, לו היו רוצים, לענות את נפשכם בכל מיני פעלולים פסיכולוגיים כמו מניעת שינה, הדלקת אורות בשעות הלילה, מניעת מידע קריטי וכו' – הייתם מסכימים? אני משער שלא. לו היה מתגלה שהיכן שהוא בעולם מתקיים ניסוי שכזה – היו קמים אנשים שמצפונם אינו מניח, וחוסר השקט האתי היה קורא לאחרים לצאת במחאה כנגד אותם הניסויים בבני אדם.

ניסוי "בית הכלא" באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971, הוא אך דוגמה קיצונית לכך שניסויים שכאלה אכן התקיימו בהיסטוריה האנושית. ואכן גם הוא הופסק בטרם עת נוכח בעיות אתיות קשות והדרדרות מהירה במצבם הנפשי של הסטודנטים המשתתפים.

ומה קורה כאשר ניסויים שכאלה מתקיימים לשם השעשוע בלבד? במצב עניינים כזה, לא רק "המדענים" אשמים, אלא כלל החברה המאפשרת את קיומם. חברה כזו אינה יכולה לבוא בתלונות אתיות כנגד משתתפי הניסוי, ולו רק משום אחריותה לחלק המעשי של הניסוי, ואי מניעתו.

החבר נבגד? הַחֶבְרָה נבגדה!

כבר בעונה הראשונה שמפיקים רשת, הם מצליחים לשחזר את דפוסי שנאת הנשים בתכנית המציאות הפופולרית "האח הגדול". הצופים שלא הדירו עיניהם לאחר השערורייה שנוצרה כשיורם זק, עורך התכנית הקודם, הטריד מינית משתתפת בזמן שידור – משתתפים כעת בעצמם בפרקטיקות מיזוגניות כנגד משתתפות.

מגי טביבי הצטרפה לתכנית "האח הגדול" בעודה במערכת יחסים. במהלך השהות בבית, החליטה מסיבותיה לסיים אותה, לאחר שהחל מתפתח קשר רומנטי בינה לבין משתתף אחר. בנקודה זו, הניסוי בבני האדם קיבל תפנית. לו היו המדענים, הלוא הם יוצרי התכנית, רוצים בטובתה – היו מאפשרים לה לשוחח עם בן וגה שמחוץ לכותלי הניסוי, ומעניקים לה הזדמנות לבחור בדרך "מוסרית" יותר לסיים את הקשר. כך אולי היו מאפשרים לה להימנע מסנקציות אלימות, ומזכים את בן הזוג בשקט פסיכולוגי ונפשי מינימליים להם הוא זכאי.

משום שגורל הניסוי חשוב מגורל הנסיינים, שיחה כזו לא יכולה הייתה להתקיים. במקרה זה, לא מפליא שהחברה הישראלית נזעקה כולה להגן על הכבוד האבוד של בחור שאת שמו לא הכירה עד עתה, תוך התעלמות ממצבה הנפשי של טביבי – העיקר להמשיך בניסוי.

מה בכל זאת כל־כך מאיים בבחירה של טביבי? ראשית, עצם הבחירה. נשים שיכולות לבחור כראות עיניהן את בני זוגן, גם אם בגחמנות, נראות בעיני חלק מהחברה הישראלית כלא הגיוניות ואף מסוכנות. ההתנהגות המעטרת את עלילות דון ז'ואן, אינה ראויה עבור אישה. נשים כאלה הרבה פעמים נשפטות כאימפולסיביות, אגואיסטיות ולא מוסריות. מי שעולה על המוקד הן הנשים עצמן, ולא בחירותיהן – הבדל קריטי מהשיפוט לו זוכים גברים.

 

בנוסף לכך, טביבי נמנעת מהבעת חרטה על מעשיה. שוב ושוב היא מוכיחה לנסיינים שלה כי הניסוי עבד בהצלחה – ושהייתה משתתפת בו שוב רק לשם החוויה הרומנטית העזה. העדות עונה על ציפיית הניסוי, ומספקת לו רייטינג וליבוי לשנאת הנשים.

מגי טביבי היתה משתתפת קולנית ודומיננטית, שאינה בוחלת באף אמצעי כדי להשיג את מטרותיה. כל אחת מהתכונה האלו לבדה מספיקה כדי להוקיע אותה מחברה שרוצה, ביודעין או שלא ביודעין, את הנשים שלה כנועות. האין זאת אותה הביקורת שסופגת אשת ראש הממשלה בעוד ראש הממשלה עצמו, לפי פרסומים, פועל בצורה חמורה יותר ממנה?

לטעמי אין ספק שההחלטה של טביבי לא נבעה מאנטי־רציונליות או אנטי־מוסריות, אלא יותר מהמגבלה הטכנית לפעול כדי לסיים בצורה אחרת את הקשר שלא חפצה בו עוד, במסגרת התכנית. לא שצעד כזה היה משנה את הביקורת כלפיה. לו הייתה פועלת טביבי במרחב הציבורי ונפרדת מבן זוגה כדי להיכנס לקשר רומנטי עוד באותו היום עם אחר – הייתה נותרת השנאה כלפיה זהה. ולכן בעיני הטענות המוסריות הן לא הבסיס לשנאה זו.

חברה שמאפשרת לערוך ניסויים בבני אדם לשם הבידור – אינה יכולה להיות מליצת היושר של אף פעולה מוסרית. מדוע מתקוממת ונזעקת החברה הישראלית להגנתו של בן זוגה לשעבר של טביבי, אך אינה מבקרת את עצם הניסוי בו היא משתתפת? הדחתה של טביבי היא ביטוי מובהק לשנאת החברה כלפיה, והינה עוד הוכחה לכך שנשים הפועלות מתוך דחפים, מאיימות על הסדר החברתי השברירי.