סרטו החדש של במאי הסרטים התיעודיים תומר היימן עוקב אחר כוכב הפורנו בזירה הבינלאומית, יונתן אגסי, ואחר מערכת יחסיו הקרובה עם אמו, בין אם הוא מתגורר בביתה בחולון או בדירתו שבברלין והיא נשארת מאחור, בישראל. הקשר הקרוב והשיתופי נמשך יום יום בסקייפ, גם שם הוא מספר ומראה לה הכל. אפילו את החוטיני החדש מתחרה צהובה, מאחור ומלפנים. וכשהוא טס לצילומי סרט בלוקיישן רומנטי כמו אי יווני, הוא לוקח אותה כדייט. "אני הגבר שלך", הוא אומר לה. "לא, אתה הילד שלי", היא עונה. ושניהם יודעים שהוא גם וגם, ואלו פני הדברים, ובתוך הבריכה הזו הם שוחים, צוללים מטה שלובי זרועות, מתרוממים מעלה.

"יונתן אגסי הציל את חיי" הוא לא רק סרט מרגש העוסק בקרבה וגבולות בין אם לבן (ובנושאים רבים אחרים כמו תרבות הפורנו ומחיר התהילה), הוא גם יצירה קולנועית משוכללת שמאחוריה מלאכת מחשבת של עריכה ועבודת פסקול. בראשית הניח היימן על שולחן העריכה חומרים מסחררים, מטמטמים, נדירים. אך ידוע שאפשרויות השימוש בחומרים הן אין סופיות, במיוחד בקולנוע תיעודי. הסרט הזה הורכב מפסיפס של סצנות גדולות שצילם היימן, הבזקי רגעים מארכיון התיעוד העצמי של אגסי, ושוטים מסרטי הפורנו בהם כיכב אגסי - שלא כצפוי, מתוכם נבחרו דווקא צילומי האווירה, המשחק המקדים לפני המין. הלילות ארוכים ולבנים, הימים אפלים, תחושת הזמן מעורפלת כפי שמתערבלת כשאינך ישן יממות. אגסי חוצה יבשות, שובר לבבות, בודד ונערץ, מורד ומרצה, חודר ונחדר, חולם ונשבר, ואנחנו איתו. כל הזמן. עמוק בתוך חייו האמיצים, רוויי העליות ומורדות.

אך סודו של הסרט לא רק בעריכה, אלא גם בחומרי הגלם עצמם. אלו נוצרו תוך כדי המעקב הבלתי מתפשר של היימן אחר גיבורו, ונוצרו על ידי הגיבור עצמו עוד הרבה לפני שידע שהיימן יעשה עליו סרט. אגסי, בדיוק כמו היימן, מתעד אובססיבי, וכך מצא מין את מינו, נפש את נפשה התאומה. אגסי מצלם בכל אותם לילות מופלאים ומזוויעים, מענגים ומכאיבים. בחדרי החדרים של תעשיית הפורנו ושל חייו. קל להבחין, וטוב שכך, בין החומרים של היימן לחומרים של אגסי. בזכות מיקום המצלמה, הקבוע במקרה של אגסי, או איכות התמונה -  חדה כתער אצל היימן או גרעינית ומחוספסת אצל אגסי, או גדלי הפריים השונים (החלטה אמנותית שנלקחה כדי לחדד את ההבדל).

אגסי המתעד הזכיר לי ג'ונתן קוט, יוצר הסרט האישי "טרנשיין" (2003), בו ערך תיעוד ביתי שצילם כ-20 שנה לכדי יצירה גדולה מהחיים. גם קוט הוא פרפורמר מוכשר ויצירתי כאגסי, המבין את כוחה של מצלמה. אחד ממשפטי המפתח של אגסי בסרט מסבירים את הקשר ההדוק שהוא מקיים עם מצלמות: "כשהייתי ילד, ואבא לא היה בסביבה, סבא וסבתא שלחו לו צילומי וידאו שתעדו אותי ואת האחים שלי. הם נהגו לומר לנו שאבא נמצא בתוך המצלמה. שאבא הוא הנקודה האדומה המהבהבת כשמסריטים".

נקודת האמצע של "יונתן אגסי הציל את חיי" ברורה. חציו הראשון יצרי ומלא קסם כגיבורו, ובו מסופר על אגסי שהפך כוכב כי הוא אמן של סקס. אוהב להתעלס ולענג, מפתיע ומחדש תמיד. שחקן נשמה. אך מאותה נקודה והלאה הסרט מתעצם, חומרי התיעוד הופכים קשים, וגיבורו מדרדר במהירות בלתי נשלטת.

הסצינה שטורפת את הקלפים ופותחת את חציו השני של הסרט, היא זו בה אחותו מבינה שהוא לא רק פרפורמר. בהמשכה אגסי מספר כיצד הרוויח לראשונה ארבע עשרה אלף שקלים בלילה אחד, ומה הרגיש כשחזר הביתה. גילוי זה מוביל לסצנה מתעתעת ויפהפייה הנפתחת במופע זיקוקים בברלין. המצלמה משייטת לאורך העיר. זיקוקים משתקפים במגדלי הזכוכית. אגסי בג'ינס וסניקרס, נראה כילד תמים שהגיע לעיר הגדולה. שיחת טלפון שוברת את האשליה - אגסי נשלח לעבודת ליווי. המזמינים הם שני גברים המתרברבים באברי המין הגדולים שלהם, ובסקס הקשוח שהם אוהבים. אגסי עייף ומרוקן, אבל הוא פנטזיה של רבים ואינו מסוגל לאכזב. כעת הוא חייב לתפקד במיטה כמו בסרטים. סדרת פיצוצים מחרישי אוזניים מנבאים את הבאות.

רבות דובר על מערכת היחסים הנרקמת בין גיבור סרט תיעודי ליוצרו – האם מדובר ביחסי ניצול או אמון, ומי מנצל את מי. בסרט עם חומרים רגישים כאלו, קשה להתעלם מדיון זה, בטח אפרופו אמירה כמו "ככל שהגיבור מדרדר הסרט מתעצם". באחת הסצנות האחרונות היימן נכנס לתוך הסרט, ברגע בו אגסי קורס עקב צריכה אינטנסיבית של מין-גברים-סמים-מועדונים, ומציל את גיבורו. יש יגידו הנסיך על הסוס הלבן שהחזיר אותו הביתה לאמא. יש יגידו איפה היה היימן עד כה ושלא היה צריך לשתף פעולה עם המתרחש מול המצלמה. יש מידה רבה של מוסרנות בגישה השנייה. הרי אגסי חי את חייו גם ללא הליווי של היימן.

השיא האמתי מגיע בסוף הסרט. בסצנה זו, בה הכל פרוץ ומופקר, מחדד היימן לצופה שזהו לא רק סיפורו של אגסי. זהו גם סיפורה תעשיית המין. והוא רוצה לומר לנו משהו על צרכני הפורנו האטומים למחיר הפיזי והנפשי שהתעשייה גובה מכוכביה. ועל כוכבי הפורנו, שבדרך לסיפוק הצורך בריגושים, בוגדים בעצמם. כדאי להכין כמה שעות התאוששות לאחר הצפיה בסרט, כי היא אינה פשוטה. יחד עם זאת זוהי יצירה שמרימה את הרף של הקולנוע התיעודי הישראלי.