שלושה סרטים ישראלים קצרים שנוצרו על ידי נשים מרכיבים את "קפסולה 1" - מיזם קולנועי, שזהו חלקו הראשון, המאפשר צפייה בהקרנות מסחריות בקולנוע ישראלי קצר. הראשון במקבץ הוא "מכתב אהבה למ"מ שלי" שכתבה וביימה עטרה פריש, במסגרת לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב.

הסרט נפתח בסצינה בה גיבורת הסרט, המפקדת נועה (גילי בית הלחמי) צועדת במשעולי מחנה טירונות כשהיא מלקקת קרטיב לימון. בדרכה נקרות נערות המצדיעות לה, ברישול אופייני לחיילות טריות, והמפקדת מגיבה להן בסמכותיות מוגזמת, משתדלת להיות מבוגר אחראי, בזמן שכמוהן, היא בסך הכל ילדה.

הקרטיב הצהוב זרחני הוא בחירה נהדרת כדי לספר על הגיבורה במדים, ובכלל על מעבר מילדות לבגרות, ואפילו משהו על היוצרת עצמה, שהפיחה בסרט רוח סטודנטיאלית שובבה, ומי יודע אם בסרטיה הבאים תהיה אותה בוסריות חיננית. יתכן שאף היא נפרדת מתקופה משוחררת מכבלים קולנועיים לטובת עשיה בוגרת ומודעת יותר.

מתוך "מכתב אהבה למ"מ שלי"

מתוך "מכתב אהבה למ"מ שלי"

הצבא מגוחך כמתבקש. צעירות משחקות בלהיות חיילות. תרומת רובן מוטלת בספק. הן משתמשות בז'רגון צבאי ובגינונים מאולצים היוצרים תחושה של תאטרון בובות. אבל המדים הירוקים והמחנה העלוב הם רק הקנבס עליה פריש מציירת את יצירתה העוסקת בטקסט וסאבטקסט, ברובד גלוי וסמוי. היא מזכירה לנו שאנשים לא אומרים את מה שהם רוצים לומר, אלא ההפך הגמור, ופוגעים דווקא במי שהם אוהבים כדי לא להיפגע, משיבים מלחמה שערה לפני שזו פרצה.

כיוון שזהו סרט קצר הוא נע במהירות. העימות הראשון בין המפקדת לחיילת הכותבת לה מכתב אהבה, מגיע במהירות. וכדי לומר משהו רגשי הן משתמשות קודם כל בעולם המונחים הצבאיים ושיחה זו תאפיין את התקשורת לכל אורך הסרט. שיאו של הסרט בהקראה של מכתב האהבה, הכתוב נהדר יש לומר, והקראתו עוצמתית.

הנוכחות של העולם הלסבי מפעמת בסרט לא רק בין המפקדת לחיילת שמרית. גם הסמלת היא לסבית, כך לפחות מרומז לנו כשהיא מספרת לחברותיה על הבושם שהיא שמה, "ארמי פאקינג תפוז", כדי לשגע את החיילות האחרות. שאלתי את עצמי האם העובדה שהנאהבות לסביות הופכת אותן למעוכבות יותר בשל ההיררכיה. כלומר, יתכן שגבר בתפקיד היררכי כזה או אחר היה קופץ מזמן על נתינתו ושוכב איתה. או לפחות מנסה.

 

"הגברים שמעבר לגדר"

"הגברים שמעבר לגדר"

 

דרוש גבר ערבי

הסרט השני במקבץ "הגברים שמעבר לגדר" ממשיך את העיסוק ביחסי אהבה. וגם בו יש מקומיות ישראלית מובהקת. את הסרט ביימה וצילמה אינס מולדבסקי במסגרת לימודיה בחוג לקולנוע של בצלאל. במהלך הסרט היא יוצרת קשר טלפוני, המלווה לעיתים במפגש, עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה, באמצעות אפליקציית טינדר. בטלפון היא משוחחת איתם בתעוזה ובגילוי לב על סקס, אך במהלך המפגש המצולם היא מסתפקת בראיון כללי יותר, ונמנעת מלספק עדות למגע מיני, בין אם התקיים או לא.

זהו סרט שמשלב בין הז'אנרים קולנוע תיעודי אישי וקולנוע דוקו אקטיביסטי. השילוב מתריס ומרתק ויחד עם זה עשוי לעורר גם דחייה. האם פנטזיית האישה היהודית על הגבר הערבי החי בשטח כבוש היא קולוניאליסטית? נצלנית? האם הייתה מחפשת גברים פלשתיניים למפגשים מיניים לולא נעשה סרט? במובן מסוים יתכן שהמניע של מולדבסקי אותנטי לחלוטין. כך לפחות אני התרשמתי.

מה גם שנדרשת מידה רבה של תעוזה להיכנס ל"שטח אויב" ולפגוש גברים זרים לחלוטין, והסיכון שהיוצרת לוקחת על עצמה מאזן את יחסי הכוחות. גם הווידויים בטלפון, לאוזני הגברים הערבים, כמו "אין לי מצב רוח" או "אני אוהבת סקס חזק" או "חושבת רק על סקס", חושפים אותה ומחלישים את כוחה היחסי.  

במהלך הסרט היא עצמה מופיעה לרגע, תמיד באדום, ולמעשה מציגה עצמה כאשה פתיינית, כמעט נואשת בצורך לסקס, והיחס כלפיה נע בין בוז להערכה. היא עומדת באמצע אי תנועה ברמלה, או ליד גדר ההפרדה, בשמלה אדומה, כמו זונה. אך גם אלו שוטים המעלים מחדש את ההבנה כי אין יחסים ברורים של מנצל מנוצל, אלא בלבול וטשטוש גבולות.

כשאחד הדייטים מספר לה סיפור על בחורה ערביה שהכיר, שנרצחה כי צילמה עצמה בעירום ושלחה לחבר שלה – מתבהר שהסרט עוסק לא רק בחופש המיני שהיא לוקחת לעצמה, אלא גם בחופש שהחברה הערבית גוזלת מהנשים שלה.

 

מתוך "את מי את אוהבת יותר"

מתוך "את מי את אוהבת יותר"

אין בעולם אהבה

את הסרט השלישי "את מי את אוהבת יותר" שכתבה וביימה שירה פורת מצאתי פחות מתחבר לשני אחרים. הוא יכול היה להתרחש בכל מקום ואין בו ספציפיות ישראלית, והוא גם שובר את העיסוק ביחסים רומנטיים. הפעם, זהו סיפור מערכת היחסים בין אם אנוכית ו"מטורללת" (יבגניה דודינה) לבין בתה היחידה (הדס ירון) המתקשה להיפרד ממנה. היצירה אמנם מעניינת באופן בו צולמה, ועבודת הפסקול יחודית אף היא, אך ההדבקה לשני הסרטים הקודמים נראתה לי מלאכותית. בכל מקרה, כדאי לכן לראות את המקבץ הראשון של "קפסולה 1", ואני כבר מצפה למקבץ השני.