לא להרים את הראש, משנן לעצמו יואב, גיבור "מילים נרדפות", סרטו של נדב לפיד, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון. יואב - המגולם על ידי טום מרסיה הפנומנלי -  הוא בחור צעיר מעורער נפשית, הבורח לפריז מיד אחרי השירות הצבאי, והמצלמה, כמו יואב, אף היא אינה זוקפת ראשה, אלא מצלמת את המדרכה האפורה, את נעליו הבלויות של הצעיר המוזר, חולפת על פני פתחי הביוב, ובדלי הסיגריות. היא לא תרים ראשה כדי לצלם את הבניינים המפוארים של עיר האורות, עדות להיסטוריה ארוכת שנים ותרבות מפוארת. עניינה בעולמות התחתונים. אמנם יהיו רגעים ספורים בהם תעז להזדקף, לנשום מעט אויר, אך מיד תשקע שוב למצולות הזרות, השנאה והלאומיות הקיצונית. ויחד עם המצלמה, צליליה הקשים, המובלטים בהגזמה, של עיר סואנת בה הפרט הולך לאיבוד.

לפיד והצלם שי גולדמן יצרו שוב שפה מובחנת - המאפיינת למעשה את כל סרטי הטרילוגיה של לפיד -  "השוטר", "הגננת" וזה האחרון-  שפה מינימליסטית שיש בה דלות וכיעור. דירות ריקות. קירות עירומים. בלטות קרות. וכמו תמיד, פריימים חתוכים, למשל, כאלו המכוונים לאזור החלציים ולא לפנים.

מילים נרדפות. צילום: Guy Ferrandis  SBS Films

מילים נרדפות. צילום: Guy Ferrandis SBS Films

יואב הוא דמות חריגה. טיפוס בלתי נסבל שאינו מעורר הזדהות או רגש. מבולבל מינית ומעורער, אינטלקטואל מתנשא שהוריו הקריאו לו בגיל גן את סיפורי המיתולוגיה היוונית. למעשה, זהו אותו ילד, המשורר הגאון, גיבור "הגננת", שכעת בגר. מעיל בצבע חרדל הוא כתונת משוגעים איתה הוא משוטט והולך לאיבוד במהלך הסרט. אך כשהוא פושט את המעיל, הוא הופך לגברבר שרירי שאינו שונה בהרבה מהקולגות בשגרירות ישראל בפריז, שם הוא עובד. אחרי הכל, זהו מוצאו.

עם הגיעו לפריז, יואב מוחק את העברית שבפיו ומדבר בצרפתית בלבד, גם עם מרעיו הישראלים. האופן בו הוא מדבר בצרפתית, מייצר תחושה של חוסר תקשורת בינו לבין הסובבים אותו, צרפתים וישראלים כאחד. הוא מדקלם מילים בפומפוזיות, מתענג על המילים כאילו היו מזון. כך מדברים גם שחקניו של במאי הגל החדש, גודאר. ברשמיות, מתוך מודעות יתרה למילים. כך גם מדבר גודאר כשהוא מקריין את סרטיו. בכלל, הניתוק בין תמונה לדיאלוג, הפניות הישירות למצלמה, השאלות הפילוסופיות שעולות, כמו גם "רשימות מכולת" של מילים, אלו "גודארים" בהוויתם. ולא רק השימוש בפסקול. גם הצילום והעריכה.

גודאר היה ממציאה של שפה קולנועית חדשה. נכון, אי אפשר להמציא יותר שום דבר משמעותי בקולנוע. אבל בזמן שרוב העשייה הקולנועית שאנחנו נחשפים אליה כיום, צפויה ומשעממת, מרענן לראות במאי שמשחק, ומחויב למשחק ולשפה, לא פחות מאשר לסיפור.

סרט לשכבה דקיקה של צופים ישראלים, דקיקה כפרוסת גבינה עם חורים.

זהו סרט שאינו שובה את הקהל בקסמו. אלא, ולגמרי בכוונה, מעצבן, ומתריס. מעליב. אפילו יורק בפרצופו של הצופה, בעיקר הישראלי. כשיואב מכנה את ישראל בכינויי גנאי בצרפתית, בטני התהפכה. גם אני חושבת שהישראלים מכוערים לרוב, אלימים ואכזריים, שקשה למצוא כאן טיפת אסתטיקה, שאנחנו עושים עוולות איומות כלפי המיעוטים שבקרבנו, והכיבוש מעורר בי, מדי יום, בושה ותסכול עצום. ויחד עם זאת, האם הביקורת הנוקבת הזו צריכה להיאמר בצרפתית לאירופאים? או בפנינו בעברית? הצרפתית תרחיק את הצופה הישראלי, כמו גם להטוטי הבימוי, ובסופו של דבר,  הישראלי הממוצע לא יראה את הסרט החתרני הזה. גם לא מנהיגיו של העם הנבחר. לטעמי גם הפלשבקים לסצינות השירות הצבאי של יואב לא מתחברות לסרט ואפילו מיותרות, מצוינות כל שיהיו. די היה לי בתקופת השהות בפריז ללא זליגה אחורה לעברו. 

שיאו של הסרט בסצינה על הבלטות בדירה ריקה בפריז של צלם נכלולי. ואגב, רק בסצינה איומה זו, משתמש יואב בשפת אימו. יואב מוצא עצמו שוכב על הרצפה ו'מענג את עצמו' לעיני הצלם. הסיטואציה המשפילה שחווה שם יואב, התפרשה בעיני כמטפורה ליוצר, שבמעשה היצירה, מאפשר לעולם כולו לדחוף אצבע לפי הטבעת שלו. כך חושף לפיד את הצד האומלל שמאחורי האמנות. הרי זו יכולה להיתפס גם כעשייה נרקסיסטית ותפלה, וגם אם יש בה כביכול מסרים, למי אכפת? אלו לא ישנו את העולם. ויחד עם זה  יוצרים בוחרים להיחשף ולהתערטל באופן מכאיב, מזוכיסטי. לשם מה?

סצינה זו הזכירה לי את "כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם" סרטו של הבמאי הרומני קורנליו פורומביו. הסרט העוקב אחר יומיים בחיי במאי תשוש נפש המנסה לביים סרט. הבמאי שלא עומד בלחץ של תקופת הצילומים, מתמוטט. הוא עובר בדיקת מעיים. בשוט ארוך ומגעיל נראית קיבתו כפי שצולמה מבפנים.

יחד עם זאת, למרות הקושי, אני ממליצה מאוד ללכת לראות את "מילים נרדפות" כי הוא מספק חוויה שונה לחלוטין, מרתקת ומאתגרת. ויש בו, למרבה המזל, גם כמה סוכריות, רגעי מתיקות בתוך הסחי. כמו שתי סצינות ריקודים משגעות ממש, והרבה מאוד עירום של שחקן שגופו מעורר תאווה.