"קשה לי להיזכר היום מתי הבנתי שאף אחד מבין חבריי בני גילי לא נולדו או חוו את המעברה כמוני", אומרת רנית בן קימון, בת למשפחה שגדלה ונשארה במעבורות עד שנות ה-70. "רק בגיל מבוגר הבנתי שהם מכירים את הנושא מסיפורים של הוריהם או בני משפחה מבוגרים יותר. אצלי, המעברה הייתה חלק בלתי נפרד מנוף הילדות, זיכרונות של השפה. אני אפילו זוכרת עד היום את הריח של המעברה".

סיפורה של בן קימון (בצעירותה קשקש) יובא בפרק הרביעי והאחרון בסדרה "המעברות" המשובחת של כאן 11, סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים המביאה את סיפורו של אחד המפעלים המורכבים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל, ומגוללת את קורותיהם של רבבות העולים שנשארו במעברות גם אחרי אמצע שנות החמישים, נותרים מאחור ב"מפעלי עלייה" שהפכו למוקדי פשע ועוני ובעיקר הולידו תחושה עמוקה של קיפוח ואפלייה.

הפרק הזה בחייה של בן קימון מתחיל ב-1949, אז עלו בני משפחתה מלוב ושוכנו במעברה בבאר יעקב. כשהייתה בת שנה עברה יחד עם הוריה לאור יהודה. סבתה של רנית מצד אביה נשארה להתגורר במעברה יחד עם חמשת ילדיה הצעירים עד שנת 77, אז עברה לדירה של עמידר (מה שנקרא אז  התקדמות ל"שיכון", ר.ז) בבאר יעקב. "אני מניחה שהזיכרונות שיש לי מהמעברה, הם בעיקר מהביקורים התכופים שלנו אצלם", מספרת רנית, "אבי, שהיה הבכור מבין שמונה ילדים, נאלץ להפסיק את לימודיו כשהיה בן  16. הוא התייתם מאביו ונאלץ לצאת לעבוד לפרנס את המשפחה. הקשר שלו אל אימו והאחריות כלפי אחיו הייתה חזקה, ואולי זו הסיבה לעובדה שהוא לא מיהר לעזוב את המעברה, גם לאחר נישואיו".

 

יצחק קשקש בתמונה משנות החמישים במעברת בית יעקב. תמונה באדיבות המשפחה

יצחק קשקש בתמונה משנות החמישים במעברת בית יעקב. תמונה באדיבות המשפחה

 

מה הקשר שלך למעברה?

"אני, כאמור. גדלתי באור יהודה, גם שם הייתה מעברה בתקופות מסוימות ולכן השיח סביב החיים במעברה וההווי המשפחתי, היו שם תמיד. חלקם היו מעין התרפקות רומנטית על תקופות של תמימות וצניעות והיו גם סיפורים עם המון תסכול, כעס וכאב. גם אחרי שסבתי עברה לשיכונים באותו ישוב, המשכנו לבקר במעברה לעיתים די קרובות, כי עדיין נותרו שם קרובי משפחה". 

מדוע החלטת לקחת חלק בסדרה?

"זה פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם והמדינה ויש לו כל כך הרבה צדדים, צבעים ונרטיבים. זה סיפור שצריך להיות מסופר על כל ההיבטים שלו. חשוב להבין את התעוזה של ההנהגה לקבל החלטה לקלוט את כל גלי העלייה כאשר לא היה מה להציע להם, ומה היו כל המניעים שלהם. מרתק להבין את הרוח של אותם עולים חדשים, אוהבי ציון שקיבלו את כל הגזירות באהבה בכל מחיר ובלי תנאים, מתוך אמונה שעם ישראל צריך לחיות במדינה הזו".

הרגשתם אז תחושה של קיפוח?

"תמיד נתנו לנו להבין שההנהגה עשתה בזמנו את כל מה שיכלה כדי לבנות כאן מדינה לעם היהודי. עם כל זה, אני לא יכולה לומר שלא שמענו את הקולות המתקוממים על קיפוח ואפליה. זה תמיד היה ברקע, גם בין בני משפחה, חברים ומכרים. אבל למרות שחיינו במה שהיה אז עיירת פיתוח, לא נתנו לנו להבין או להתנהג כמקופחים. שני אחיי ואני היינו פעילים בתנועות נוער, יצאנו למשלחות נוער, שירתנו כקצינים בצבא, למדנו לימודים אקדמאים ולא נתנו לשום סטראוטיפ כביכול להשפיע עלינו. ובכל זאת, במבט לאחור, ועם כל הסלחנות האפשרית, אני חושבת שקצת שכחו מתושבי המעברות".

 

רנית קשקש (היום בן קימון) כתינוקת בזרועות דודתה בתמונה בשנות השבעים במעברת בית יעקב. התמונה באדיבות המשפחה

רנית קשקש (היום בן קימון) כתינוקת בזרועות דודתה בתמונה בשנות השבעים במעברת בית יעקב. התמונה באדיבות המשפחה

 

 

למרות הכל, כשאת מדברת על המעברה נדמה שהתקופה הזאת היא מאוד נוסטלגית עבורך, מה כן היה חריג?

"מרבית הזיכרונות שלי הם מהתקופה שבה ביקרנו אצל דודיי באופן תדיר והם ללא ספק זיכרונות רומנטיים. אבל כל מה שקרה בהחלט היה לא תקין. זה חריג שילדה בת גילי, שנולדה כאשר המדינה הייתה בת למעלה מ-25 שנים, נולדה במעברה. אני חושבת שהתוודעתי לזה רק בתיכון - כשכל הסובבים אותי לא נולדו כמוני במעברה. בעיניי זה חריג שקרובי המשפחה שלי נאלצו להתקלח רק פעמיים בשבוע, במקלחון מחוץ לבית, דבר שהיה אז נורמטיבי מבחינתם. הדברים שהם מתארים מאוד קשים - הם היו אוכלים הרבה לחם רק כדי לשבוע כי בשר או עוף בתקופות מסוימות היו רק בשבת. בבתי ספר למדו יחד בני גילאים שונים ולא הייתה הפרדה ברורה בין הכיתות, והמורים היו עולים בעצמם שידעו מעט עברית. תושבי המעברה עדיין חיו במבנים ארעיים שלא ראויים למגורי אדם, ובוודאי שלא לאורך זמן, בתקופות בהן הם כבר לא נחשבו עולים חדשים. חריג היה בעיני שהחיים היו מאולתרים, המבנים של הבתים ושל המוסדות, הריהוט, המשחקים והצעצועים. זכור לי במיוחד סיפור שבאחד מימי הפורים, כשאבא שלי היה בערך בן 10, הוא מאוד רצה להתחפש וכמובן שלא הייתה לו תחפושת, אז הוא לקח מקל ביד והשאיל מהשכן כבשה ו'התחפש' למשה רבנו. הוא מספר על זה בהמון עדנה והשלמה אבל כששמעתי את הסיפור לבי נצבט. גם עכשיו. אחד הדברים הכי כאובים זה שאפילו הבריאות הייתה מאולתרת. סבא שלי היה אדם בריא, באופן פתאומי הוא חלה מאוד. לאחר כשבוע ששכב בבית חולים, כשהוא המפרנס היחידי בבית, ויש לו בבית שמונה ילדים כשהקטנה שבהם בת שלושה חודשים בלבד, הוא נפטר. המשפחה לא זזה ממנו כל אותו זמן. ועדיין, הנסיבות שבהן נפטר עמומות מאוד וההסברים על מה קרה ואיך - לא ניתנו מעולם". 

דיברת עם הדודים שלך על התחושות האלו ועל הפצע שנפתח בעקבות ההשתתפות בתוכנית?

"אני רוצה לשתף אותך במילים שכתבתי בקבוצת הוואטסאפ לבני המשפחה המורחבת שלנו: 'אתמול היינו, אבא ואני, בצילומים לתכנית טלוויזיה על המעברות האחרונות שנשארו, ביניהן מעברת באר יעקב. עד אתמול, המעברה הצטיירה בעיני כתקופה של תום, פשטות והיופי שבאותם ימים. אתמול המציאות הכתה בפניי. גם המציאות הלאומית ובוודאי שהמציאות הפרטית שלנו, של משפחת קשקש על ילדיה, נכדיה וניניה. כשהמדינה התחילה להתבסס בשנות ה-60 וה-70, הבנתי איך אתם נשארתם מאחור. שכחו אתכם, גרמו לכם להיות שקופים בעיני המדינה ובעיקר בעיני עצמכם, ואתם המשכתם לחיות עם כאב של עוני ומחסור אף שלא דיברו על זה מעולם, כאב של אובדן אב ואמא כאובה אך חזקה עד מאוד- שרק התחזקה בעיניי דמותה כשורדת אמתית. חייתם ושתקתם, מי מבניכם שקיבלו הכל בהכנעה בשם הציונות, ומי מכם שניסה לצעוק - אך קולו מעולם לא נשמע. היום אני מבינה שכל אחד מכם שרד. שרד והצליח'. אני גאה בדודים שלי אני על הדרך שעברו. למענם, ולמען אחרים, חשוב לספר את הסיפור הזה".

 

"מעברות" משודרת בימי רביעי ב-21:00 בכאן תאגיד השידור. לצפייה בפרק הקודם: