נטע בר רפאל היא ללא ספק הדבר החם הבא על המסך שלכם, ואם לא נתקלתם בשם שלה עד עכשיו סביר להניח שתיתקלו בו בקרוב באחד משלל הפרויקטים בהם היא משתתפת. בר רפאל, שחקנית עסוקה שנולדה וגדלה באשדוד, מככבת בימים אלו ב"בלי דם", סרטו הראשון של היוצר יוסף אל דרור מכותביה המיתולוגיים של החמישייה הקאמרית, אשר זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון. "בלי דם", הוא סרט עלילתי המגולל את קורותיו של מורה לכתיבה עם עבר חסוי, שמוזמן לפגישה שמערערת אותו ומשגרת אותו למסלול חוצה גבולות - גבולות החברות, האהבה, הזוגיות והמדינה. בחורה שהוא יוצא בעקבותיה, חוקר שיוצא בעקבותיו, ציתותים, תצפיות ומשולשי אהבים, מייצרים חשדנות ותעתוע וצורך בפרשנות מתמדת.

כתסריטאית, יוצרת ושחקנית, מה חשבת כשקראת את התסריט לסרט בפעם הראשונה?

"אהבתי בתסריט שהוא יוצא דופן. יש בו משהו שקורא תיגר על התבניות התסריטאיות המוכרות בזה שהוא לא מציית להם ולא מאכיל את הקהל בכפית. יש המון מקום לפרשנות ולי זה נותן הרבה מקום כשחקנית, זה מאתגר אותי ומפרה אותי. בכלל, בעבודה עם ג'ו (יוסף אל דרור, תסריטאי ובמאי הסרט, ר.ז) היה משהו מאוד מיוחד ומעשיר. הוא מאוד אינטליגנט ונאמן ליצירה שלו, ויודע מה הוא רוצה וזה נתן לי ביטחון ללכת אחריו גם כשהדמות שאני משחקת והסצנות היו אניגמטיות למדי. לא תמיד הרגשתי בשליטה בתור שחקנית, הייתה פה איזושהי היזרקות לעולם שהוא יצר ולשפה שלו שהייתה חדשה לי. היה משהו כמעט מוזיקלי בעבודה על הסצנות וכל זה גם באוירה מאוד נעימה ומכבדת שהייתה על הסט בניצוחו של המפיק לירן עצמור. כיף לעבוד עם יוצרים שחשוב להם קודם כל להיות בני אדם".

הסרט הוא פוליטי-חברתי. את חושבת שאנחנו חיים בחברה חסרת גבולות?

"באיזשהו מקום יש בגבולות הטריטוריאליים שלנו משהו לא מוחלט. יש מריבה על הגבולות גם בינינו לבין עמים אחרים וגם בינינו לבין עצמנו, וכמו הרבה דברים חיצוניים שמשפיעים על הפנים, כמו שהגוף משפיע על הנפש, חוסר הביטחון הזה בגבולות הטריטוריאליים אולי גורם לאי שקט ולערעור של גבולות נוספים אצל האנשים שחיים פה. הסרט מציג חברה שבה הסדר מפורק. הדמות שלי למשל עובדת בכנסת אבל היא הכי אפלה, שזה לא דבר שאנחנו לא מכירים בארץ - יש לנו נשיא שישב בכלא, ראש מפלגה שהורשע וישב, ראש ממשלה שיש נגדו כתבי חשדות ופועל להעביר חוק שיאפשר לו לחמוק מהם. מדינה שלכאורה יש בה סדר אבל הוא כל הזמן משובש".

"בלי דם" הוא הסרט "הגדול" הראשון שלך. מדוע העדפת ליצור בשוליים במקום להגיע לקונצנזוס ולשחק בתיאטראות גדולים?

"שיחקתי בסרטה של דנה גולדברג "אליס", וכמו כן בסדרות "אוטונומיות" של הוט ו-"30 ש"ח לשעה" בערוץ 1, אבל התפקיד של רונה באמת הגיע אחרי תקופה של שלוש שנים שחייתי בדימונה והתמסרתי לעשיית תיאטרון שם. אני מאמינה שלכל דבר יש את הקצב שלו וכנראה שהייתי צריכה את התקופה הזו של התכנסות פנימה. עניין אותי ליצור בתנאי מעבדה, באנסמבל אינטימי של שחקנים, לעסוק בתכנים יותר חברתיים ופחות מסחריים ובכלל אחרי הרבה שנים בעיר, לגור במקום שהוא לא תל אביב וליצור עבור קהל שיש לו פחות היצע לצרוך תרבות ומכאן שהעשייה התיאטרלית במקום כזה משמעותית יותר. וכשחזרתי לתל אביב הגיע הזמן של התפקיד הזה של רונה בסרט. מי שבמקצוע הזה לטווח הארוך לא יכול להסתמך על 'להגיע לקונצנזוס'. מונחים כמו 'הפריצה הגדולה' הם קצת אשלייתים. צריך להמשיך ולעבוד ולנסות ולקבל הרבה 'לא' עד שמגיע 'כן' אחד ואז שוב כמה 'לא'. הייתה לי מורה למשחק, עוד כשהייתי תלמידה בתיכון 'תלמה ילין', שאמרה לנו שהתכונה הכי חשובה אצל שחקן היא לא הכישרון או הכריזמה אלא כוח סבל, וזה נחקק לי בזיכרון. השליטה שיש לנו, במיוחד במקצוע הזה היא מאוד מוגבלת, ואם תרדוף אותה כל הזמן תהיה אומלל. ומלבד זאת זה לא כיף, אני לא אוהבת להתעסק בתוצאות של המקצוע.אני לא נהנית לצפות בעצמי על המסך למשל. מחיאות כפיים ומחמאות זה כיף אבל זה לא ה״קיק״ שלי מהמקצוע״

 

נטע בר רפאל. צילום: טל גלוק

נטע בר רפאל. צילום: טל גלוק

 

את חושבת שתיאטרון ותרבות יכולים לשנות מציאות?

"מהלך אומנותי באשר הוא מעורר איזושהי רפלקציה וזו באופן אינהרנטי מגלמת בתוכה פוטנציאל לשינוי, אז אני חושבת שתיאטרון ובכלל אמנות יכולים ליצור שינוי באדם. אומנות יכולה להקנות מודעות, ולעורר אנשים למחשבה ולבחינה מחדש של הדעות והפעולות שלהם. כחלק מהרעיון הזה אני משחקת ב'תיאטרון השחר רב תרבותי' ששם לו למטרה לעסוק בתכנים של יהודי ארצות ערב. כרגע אני בחזרות להצגה 'פרדס כץ - רמת אביב' שמספרת על משפחה ממוצא מזרחי שעוברת מפרדס כץ לרמת אביב ונתקלת בפער התרבותי הקיים בין החיים בתוך הבית לבין החיים מחוצה לו, ברמת אביב של שנות ה-80".

למה חשוב שיהיה תיאטרון מסוג כזה?

"בעיניי חשוב שיהיה תאטרון שיחרוט על דגלו עיסוק בתכנים האלו בין היתר כי הם לא קיבלו מספיק תעודה עד כה בשדה התיאטרון. אני שמחה על הרנסנס המזרחי שמתחולל בשדה התרבות, לא ממקום של לשלול ולהרוס את מה שהיה עד עכשיו, אלא כדי לחדש ולהוסיף. אני למדתי את ההיסטוריה והשירה והספרות של יהדות אירופה בבית ספר ולא נחשפתי עד גיל מאוד מאוחר לפרהוד למשל, הטבח שבוצע ביהודי עיראק. גם סבתא וסבא שלי לא דיברו על זה. רק כשבאתי ושאלתי את סבתא שלי על זה היא סיפרה איך כרתו לתינוקות גפיים כדי לבזוז צמידי זהב ואיך הם הסתגרו בבתים ימים שלמים כי בחוץ התחולל טבח שבו נרצחו קרוב ל-200 יהודים ואלפים נפצעו. אבל זה לא מתקרב ל-6 מיליון אז הם לא הרגישו שיש להם מה לספר. זה בדיוק העניין, שההשוואה היא לא נכונה, תיאטרון שעוסק בנרטיב המזרחי לא צריך לבוא לעומת תיאטרון אחר, כמתחרה לו או שולל אותו אלא כמחדש ומוסיף. אני שיחקתי ביותר הצגות שעוסקות בשואה משאני יכולה לספור על עשר אצבעות וזו ההצגה הראשונה שאני משחקת בה שעוסקת בנרטיב של יהודי ארצות ערב, וזה חשוב לתת לזה מקום.

הבחירה בהצגה "פרדס כץ-רמת אביב" באה ממקום אישי? את גם הרגשת לא שייכת בגלל המוצא שלך?

"החוויה של הדמות של אורה לא זרה לי, כשהייתי בת 15 התקבלתי לתיכון לאומנויות "תלמה ילין". הייתי נוסעת יום יום מאשדוד לבית ספר בגבעתיים ולראשונה בחיי הרגשתי את הפער הזה. בתור ילדה לא הגדרתי את עצמי במונחים של מוצא, באשדוד אני בכלל לא זוכרת את השיח הזה, האליטה שם דווקא הייתה מרוקאית, והאשכנזים שהיו לא עשו מזה עניין. רק כשהגעתי לתלמה ילין 'הודיעו לי' שאני מזרחית ופתאום זה נהיה אישיו. נהייתי "הנערה המזרחית מאשדוד". לא הייתי לבד, אבל היינו פחות ופתאום הרגשתי יוצאת דופן. אני זוכרת שהייתה לנו סדנת איפור בכיתה ט׳, השתמשנו בצבעי פחם ואיפרנו אחד את השני ואז המדריכה העבירה ביקורת על העבודות. כשהיא הגיעה אליי היא אמרה 'אני רואה פה גוש שחור' וילדים בכיתה התחילו לצחוק. היא כמובן לא התכוונה אליי אלא לאיפור אבל לראשונה הבנתי שאני נתפסת בעיניהם כ'שחורה'. זה משהו שלא היה בתודעה שלי עד לאותו הרגע".

ניסית לטשטש את הזהות המזרחית שלך?

"ניסיתי לגשר על הפער הזה ולהיות כמו כולם, היום אני מחבקת את השורשים שלי, חוקרת אותם ויוצרת מתוכם. כשעשינו פרזנטציה מול קהל לפני חודש ושמענו תגובות, הבנתי כמה הקונפליקט בין הזהות המזרחית לישראלית ליווה ומלווה כל כך הרבה אנשים, מהדור של הסבים והסבתות שלנו ועד הדור שלי. חשוב לשמר את המורשת של ארצות המוצא שלנו, הילדים שיהיו לי בעזרת השם כנראה שלא יאכלו קובה סלק אצל סבתא והיא לא תשיר להם בעיראקית כמו שהיא שרה לי. אני אצטרך ללמד אותם מי היו הסבא והסבתא רבא שלהם ומאיפה הם באו. יש לי שעות של צילומי וידיאו של סבתא שלי מספרת על עיראק, על העלייה ארצה, על המעברה, אני עוד לא יודעת מה לעשות עם כל הצילומים האלו אבל אני אוספת אותם בקנאות". 

 

ירון ברובינסרי. מתוך בלי דם. צילום: שי גולדן

ירון ברובינסקי. מתוך בלי דם. צילום: שי גולדן

 

איפה לדעתך הכשלים הגדולים שלנו כחברה וכעם?

"אני חושבת שבאובדן הערכים והערבות ההדדית. הרשתות החברתיות מאפשרות גילויי אלימות בשיעורים עצומים מאי פעם, כל אחד עם מקלדת יכול לרסס שנאה וגזענות ורוע. למה אנשים שמביעים את דעתם בצורה מכובדת ומכבדת ע"ע רותם סלע ומירי מסיקה צריכים לחטוף כאלה מהלומות? יש המון גסות ואלימות בשיח בינינו והמנהיגים שלנו לא מגנים אותה. אף אחד בכל מערכת הבחירות המשסעת הזאת לא עצר רגע להגיד, 'חבר'ה עם כל חילוקי הדעות, זו לא דרכנו'. קשה לי גם עם הכפייה הדתית בארץ, יש המון יופי בדת ובמסורת היהודית אבל מה עם 'חיה ותן לחיות'? יש איזה חוסר הוגנות בסיסית בכך שיש אוכלוסייה שלמה שלא תורמת את חלקה למדינה, שחלקה הגדול לא משרת בצבא או בשירות לאומי, חי על קצבאות ולא מתפרנס בכוחות עצמו, ומאידך כופה על כולנו לחיות לפי הדת. לא מזמן השתתפתי בסדרה 'אוטונומיות' של אורי אלון ויונתן אינדורסקי, במהלכה ישראל מתפצלת לשתיים - לריבונות חרדית וריבונות חילונית. אין לי ספק שמתישהו זה יתפוצץ, שהרוב המתון, אלו שמשרתים בצבא, עובדים למחייתם ומשלמים מיסים יגידו 'חלאס לא מוכנים יותר'. רוצה ללמוד תורה? סבבה, תממן את זה בעצמך, כמו שאני משלמת בעצמי על שיעורי יוגה. ברור לי שיש חרדים שעובדים למחייתם ומשרתים בצבא ושהם אנשים ערכיים, הטענה שלי היא כלפי המדיניות שנוצרה, בהנהגה שלנו אין מבוגר אחראי שישים לזה סוף".