נעמה קסרי חייבת לזכות ב'הישרדות' בשביל כולנו
האשימו אותה שהיא קרה מדי, תככנית מדי ומנותחת מדי, אבל נעמה קסרי מוכיחה מה נשים מסוגלות לעשות כשהן מתעלמות מרעשי הרקע המסרסים ומעזות ללכת על כל הקופה
"הישרדות" זו אחת מתוכניות הריאליטי – אם לא היחידה שבהן – שאני עדיין נהנית לצפות בה. עם זאת, היא משמשת מראה די מהימנה לאדם שהפכתי להיות. הסממן המובהק לכך הוא השינוי שחל באופי הפייבורטים שלי. כך, למשל, בעונה הראשונה לא יכולתי לסבול את נעמה קסרי וממש לא רציתי שהיא תזכה. כמו הרבה אחרים, הייתי בעד נועם טור, או בכינוי שהדביקו לו בזמנו "השורד הטוב". כל השיח שהיה אז, האם הוא ידע לשחק את המשחק או לא ידע לשחק את המשחק, לא היה ברור לי. מה זה משנה אם הוא יודע לחרוש מזימות, העיקר שהוא הגיע לסוף. לא?
היום, לצערי, אני כבר מבינה. המשחק הוא אכזרי, הוא דורש אסטרטגיות קרות, קשרים מזויפים ובריתות שנלחמים עליהן בכל מחיר - בדיוק כמו בחיים. ויחד עם כל זה, הוא גם דורש להשיג את אהבת האנשים שאותם מדיחים, כי הם אלו שאמורים להכריע בסוף מי יהיה השורד האחרון. זה לא פשוט בכלל, זה דורש הרבה יכולות שאז לא הערכתי אותן. אבל היום, כאמור, אני כן. מה זה אומר עלי? בעיקר דברים לא טובים, אבל זה גם אומר שעכשיו הפייבורטית המוחלטת שלי היא נעמה קסרי, ובעיני היא חייבת לזכות.
מספיק היה לראות כיצד היא נאחזת במשך שעות בעמוד על מנת לזכות בכרטיס לגמר, וכל זאת מבלי לפגוע בציפורניה הכחולות, על מנת להבין את תמצית העונה הנוכחית של "הישרדות VIP". נעמה לא באה לשחק משחקים, בעצם תיקון: היא באה במטרה מאוד ברורה לשחק את המשחק בצורה הכי טובה שאפשר. והיא עשתה את זה לכל אורך הדרך. זה לא תמיד היה פוטוגני או רחום, אבל זה היה מתוחכם ומורכב ואפילו מעורר השראה, לראות כיצד היא טווה את הקורים שכמעט כל אחד מהמשתתפים נקלע לתוכם.
סביר שאם היא היתה נולדת כגבר עם חיוך חמוד, נניח דן מנו שכזה, היא היתה זוכה כבר מזמן למחמאות ותשבוחות על האסטרטגיות שהיא בנתה ועל גלגלי המוח שלא מפסיקים לעבוד בראשה. אבל נעמה נולדה אישה, ולכן בעונה הראשונה האשימו אותה שהיא רכבה על גבו של מנו. כעת, כשהיא באה חדורת מטרה להוכיח שהיא יכולה לזכות לגמרי בזכות עצמה ("11 שנים חיכיתי לרגע הזה", היא הודתה), מאשימים אותה על היותה קרה ומניפולטיבית. או במילים אחרות: ביצ'ית. כי הרי כאלו אנחנו, הנשים, חלשות מדי או קשוחות מדי.
אבל לנעמה הדיבורים האלו לא באמת משנים שום דבר. היא נושאת אותם באורך רוח והומור עצמי. כמוהם גם את הירידות על הפנים נטולות ההבעה שלה מרוב בוטוקס ועל השורשים הלבנים שמבצבצים בראשה. וזה חלק מהקסם שלה - היא לא מרגישה צורך להתנצל. לא על השפתיים הנפוחות, לא על הרצון להישאר עם ציפורניים ארוכות וכחולות גם באי בודד ולא על ההחלטות את מי להעיף במועצת השבט.
סביר להניח שהתגובות לנעמה היו הרבה יותר סלחניות וחיוביות אם היא היתה חביבה ורכה יותר, מתנצלת יותר על הרצון שלה לנצח, אולי גם אפילו מוותרת כשצריך. וסביר להניח שהן היו יותר סלחניות אם היא היתה בוחרת לטשטש את עצמה ולא להבליט ולהחצין את המראה שלה. אבל אין שום סיבה שנעמה תמזער את עצמה כדי "להחליק לאנשים בגרון". אין שום סיבה שאף אחת מאתנו תעשה את זה.
קצת מביך להודות, אבל כשראיתי את נעמה פורצת בבכי לאחר סיום אותה משימת עמוד, ועם הידיעה שהמקום שלה בגמר מובטח, גם אני מחיתי דמעה. מגיע לה, מגיע לנו – שאישה שמעזה, שלא מפחדת להיות חוצפנית, שלא מפחדת להיות אסטרטגית, שלא מפחדת להגשים חלום שהתבשל אצלה בלב במשך 11 שנים, תצליח לקבל את מה שהיא עבדה עליו כל כך קשה. היא רעה מדי? מנותחת מדי? קרה מדי? כנראה שהבעיה היא בעיקר אצלכם.
React to WordPress