פסטיבל ירושלים מציע אין סוף סרטים מלהיבים. חלקם נרכשו להפצה או ישודרו בטלוויזיה, וחלקם יוקרנו בישראל רק בהזדמנות חגיגית זו. סרטים כאלו, ללא הפצה או מועד שידור הם אצלי תמיד בעדיפות ראשונה. וכך בעודי מדפדפת בתכנייה, כששיקול זה מנחה אותי, שמתי לב שהשנה אוצרי הפסטיבל נקטו בעמדה מובהקת בנוגע לבחירת סרטים תיעודיים מקומיים. כמחצית הסרטים המשתתפים במסגרת התיעודית נעשו על ידי יוצריהם באופן עצמאי, ללא גוף משדר ישראלי או זר. עובדה זו מבטיחה עשייה ניסיונית וחופש אמנותי גדול יותר כי היוצר אינו נתון למגבלות מסחריות. זוהי עמדה הראויה להערכה בשל החתרנות שבה.

באופן כללי ניתן לומר שגופי השידור בארץ ובעולם, נוטים לאחרונה לכיוונים מסחריים יותר, ומעיזים להתנסות הרבה פחות. זאת בגלל הרגלי הצפייה המשתנים (נטישה המונית של ערוצי הכבלים והלוויין המסורתיים) ובגלל פלטפורמות כמו נטפליקס המכתיבות סגנון תוכן קומוניקטיבי ומיינסטרימי.

ולכן, בסקירה זו אכתוב דווקא על סרטים בועטים ומתריסים, כאלה שהמממנים הקונבציונליים נבהלו מהם אבל אתם כצופים יכולים לתת בהם אמון. 

אפתח בקולנוע העלילתי. גם במסגרת התחרות הישראלית בקטגוריה זו, מצאתי סרט שנעשה באופן עצמאי, ללא תמיכה מרכזית של אף אחת מהקרנות או גופי השידור.

קצפת ודובדבנים. במאי: גור בנטביץ 

גור בנטביץ ביים לא מעט סרטים עלילתיים (הכוכב הכחול, משהו טוטאלי, לרדת מהעץ) וגם תיעודיים (סינדרום בנטביץ'). הסרט החדש שלו הוא לכאורה עלילתי, אך מטשטש את הגבולות בין עלילתי לתיעודי. אני מגדירה אותו כ"תיעודי אישי עתידני" משום שבנטביץ מגלם בו את עצמו ומנבא בו את כישלון סרטו, הסרט הזה שאתם ממש צופים בו כעת. הסיפור אמנם יתרחש אחרי שהסרט יסתיים, אבל ברור לצופה שהוא קרה בעבר, ואולי גם יקרה בשנית.

למעשה זוהי בבושקה אינסופית. סרט בתוך סרט בתוך סרט בתוך סרט. אנחנו, הצופים, יושבים באולם וצופים בבמאי (בטנביץ') הצופה באולם קולנוע בסרטו החדש "קצפת ודובדבנים" ומבין שמדובר בכישלון קולוסאלי, ובעקבות הכישלון הזה, הבמאי מתפרק נפשית ופיזית, ומדרדר לעליבות מביכה וחושפנית שנדיר לראות כמוה על המסך. 

בנוסף, בתוך ראשו של הבמאי מתגלגל סרט נוסף, המנבא את הצלחתו המטאורית בעולם. הנה הוא מוטס במטוס פרטי, בטוקסידו, להקרנת סרטו בפסטיבל הכי חשוב בעולם כולו. וגם בפנטסיה הלכאורה זוהרת יש מידה רבה של עליבות משום שהיא מגלה מה עומד מאחורי האמביציה הבלתי נלאית של הבמאי: מחיאות כפיים ובחורות.

זה סיפור על כישלון ועל מוות, וגם על פער בין דורי בלתי נסבל. אותו במאי בן חמישים פלוס שעולם הרשתות החברתיות זר לו, מתעקש להתקיים מחוץ למרחב היחידי המשמעותי -  המרחב הוירטואלי – ולכן אולי חדל מלהתקיים.

הסרט מתחיל קטן ונראה כמו סרט בנטביצ'י אופייני, אך בהמשך מתרומם לגבהים קולנועיים בלתי צפויים. צפיית חובה!

קצפת ודובדבנים צילום גיא רז

קצפת ודובדבנים צילום גיא רז

חיים למעלה. בימאית: קלייר דני

סרטה של הבמאית הצרפתיה קלייר דני ("שוקולד") מזכיר את סרטו של בנטביץ משום שגם הוא צולם ונערך באופן לא שגרתי, וגם הוא ברגעים מסוימים מתרומם לכדי חוויה חושית פסיכודלית, ולכן מומלץ למי שמחפש אוונגרד. הוא מומלץ כאן בגלל סצינה אירוטית בה השחקנית זוכת האוסקר ג'ולייט בינוש, נכנסת עירומה כביום היוולדה למין תא בחללית ובו כיסא ועליו ג'ויסטיק. את השאר תצטרכו לראות בעצמכם. זו סצינה מטורפת שיוצרת חוויה אדירה ותוארה על ידי מבקרים בכל העולם כחוויה אורגזמית. 

העלילה מתרחשת כאמור בחללית בה שוהים אסירים ואסירות ששוחררו מהכלא בתמורה להשתתפותם בניסוי מדעי מיני גדול. למרבה הצער, ככל שהתקדם הסרט השתלטה עלי תחושה שאיני מבינה מי הגיבורים, מה הם מספרים לי מתחת למעטה העלילה, ומה הבמאית רוצה שארגיש, מלבד בחילה ומועקה. ויחד עם זה, אם אתם חפצים בהתנסות לא שגרתית, אני בעד.

ג'ולייט בינוש, החיים למעלה, קלייר דני

ג'ולייט בינוש, החיים למעלה, סרטה של קלייר דני

פאראנו. בימוי: אריאל סמל

את הסרט התיעודי-אישי של הבמאי אריאל סמל האנרכיסטי אסור להחמיץ. גם הוא נעשה עם מעט תמיכה ממסדית וללא גוף משדר. הסרט נפתח בעוצמה בסצנה המתרחשת בתוך משתנה ובתקריב של אבר מין זכרי. גיבורו הוא אריאל סמל הבמאי, ש'נולד בזיון חד פעמי, נמסר לאימוץ, הסתבך לראשונה עם המשטרה בגיל 5, ושבגיל 12 הוכרז כעבריין באופן רשמי'.

יום אחד חטפו אותו חוצנים ויומיים מחייו נמחקו. כך הוא מספר בקריינות המלווה את הסרט, ולנו הצופים, לא ברור האם מדובר באפיזודה פסיכוטית או במטאפורה לאפיזודה פסיכוטית או בחוויה אמיתית של מפגש עם חוצנים. למען האמת, זה לא משנה. הסרט עוסק בגבול הדק שבין שפיות לאי שפיות, בין אנרכיזם לשיגעון. והוא עושה זאת דרך שורה של סצינות המתעדות את יחסיו המופרעים עם שלל נשים, הכל באופן תיעודי וחשוף לאורך 20 שנה. 

סמל הוא להטוטן עריכה. מסע חייו הורכב על המסך מאלפי שברים ורסיסים, כאילו הוא מנסה כאן לאחות את חייו השבורים והפרומים, ואכן מצליח לארוג קולאז' מרהיב המשלב פוטג'ים מהארכיון הפרטי תיעודי, עם פוטג'ים בדיוניים. במחצית השנייה של הסרט, קצב העריכה מואט והסצנות מתארכות. אלו הם חייו ה"מיושבים", לכאורה. אבל שלא תטעו, גם אריאל השמן והבוגר הוא אנרכיסט בנשמתו.

פאראנו - צילום אריאל סמל

פאראנו - צילום אריאל סמל

חסן עראפה. בימוי: יואב גורפינקל

סרטו של גורפינקל הוא פנינה נדירה. סרט שנעשה ללא תמיכה (בלי קרן, בלי גוף משדר, בלי משקיע פרטי) ויש בו נשמה יתרה. הוא מתרחש בלוקיישן אחד, במתחם עלוב ומאולתר מאחורי רחוב המסגר, פעם שכונה ערבית שננטשה בשנת 48, היום אזור מוסכים וצריפים, על סף פינוי.

למרות שהסרט עוקב אחר אנשים החיים בשוליים, מהגרים מרוסיה ברובם, הם אינם מרתיעים או מעוררי רחמים משום שהם משמרים ילדותיות שנעלמה מחיי המבוגרים. האחד חולם לברוח מישראל באמצעות סירה שהוא בונה, האחר "עוסק במיחזור בקבוקים". הם חיים בפשטות תחת צילם של גורדי השחקים ומגדירים עצמם כמרקסיסטים המסתכלים על הכוס המלאה: "יש סמים. יש שתייה. יש אימוני כוח". נשים וילדים אין. העיתונים שהם קוראים הם מיום האתמול. אז מה.

מתחם חסן ערפה צילום יואב גורפינקל

מתחם חסן ערפה צילום יואב גורפינקל