מאת: טליה לוין

מיני סדרה חדשה על סיפור חייה המרתק ופורץ הדרך של השחקנית והמדענית הדי לאמאר עומד לעלות לאקרנים בהוליווד, ומי אם לא גל גדות, אחת הנשים היפות בעולם מודל 2019, תגלם את מי שנחשבה לאחת הנשים היפות בתבל של שנות הארבעים של המאה שעברה. אז מי את הדי לאמאר? בוודאי הרבה יותר מהכינוי שדבק בה, "האישה היפה ביותר בעולם". היא ללא ספק היתה הרבה יותר מזה: יזמית, אוטודידקטית, אינטליגנטית וחסרת מעצורים, שבמובן מסוים אולי בתחומים רבים היא די הקדימה את זמנה. "היא ניצבה בחזית נושאים רבים שאתגרו נשים ואת החברה שלנו כיום" אמרה ג'אנה וינוגרד נשיאת מחלקת הבידור ברשת שואו טיים, שעל הדרך גם פרגנה לגדות שלנו, שאין מתאימה ממנה לגלם את דמותה המורכבת של לאמאר.

הדי לאמאר הוא שם הבמה של הדוויג אווה מריה קיזלר, שנולדה בשנת 1914 בווינה שבאוסטרו הונגריה, להורים ממוצא יהודי. כשרון המשחק שלה לצד היופי עוצר הנשימה גרם למפיקים בהוליווד לחטוף אותה אחרי שחזו בהופעתה המרשימה שלה בסרט הצ'כי "אקסטזה", בו הופיעה בסצנה ארוטית כשהיא חשופת חזה. אחר כך היא עברה לפריז והמשיכה ללונדון, שיחקה בסרטים נוספים, אך הסרט המפורסם ביותר בכיכובה, שחובבי הקולנוע בוודאי זוכרים, הוא "שמשון ודלילה" על פי האפוס התנכ"י, שהפך לאחד הסרטים הבלתי נשכחים בין היתר בזכות הופעתה.

אך הדי לא הסתפקה בדמות פלקטית זוהרת שתככב על כרזות הקולנוע. היא תמיד ידעה שהיא שווה הרבה יותר מכך, אז היא החליטה להרים את הכפפה ולהפסיק להיות תלויה בחברות ההפקה וליצור פרויקטים שמעניינים אותה. כך הפכה לאחת השחקניות הראשונות שהפיקו ומימנו סרט בעצמן. מיותר לציין שבהוליווד הגברית של שנות הארבעים זה לא היה מקובל או מובן מאליו. אלא שעל אף האופי היזמי שלה, בניסיון להפיק את  Loves of Three Queens, היא נכשלה. חברות ההפקה חששו להפיק סרט בעל שם חתרני שכזה, וההשקעה העצומה של מי שנתפסה כאידיאל היופי ירדו לטמיון. לאמאר שקעה בחובות ובדיכאון. אבל זה לא מה שגרם לה להתייאש. היא סירבה ליישר קו עם התפיסה השוביניסטית של האולפנים ובכלל של העידן השמרני הישן.

בזמן מלחמת העולם השנייה ישבו בוילה מפוארת בהוליווד לאמאר וידידה הטוב, המלחין המפורסם ג'ורג' אנטיל. אותה ארוחת ערב בזמן שהתותחים רועמים באירופה, היתה גורלית לא רק עבורם אלא גם משנה חיים לאנושות כולה. לאמאר סיפרה לאנטיל, שבעלה לשעבר (אחד מתוך השישה!) פריץ מנדל, התלונן בזמנו על כך שהאויב הנאצי מצליח לשבש בקלות יתרה את אותות הרדיו, ותהתה בקול רם אם אפשר בצורה כלשהי לשבש את פעולתם של תדרי הרדיו בזמן שטיל מונחה מנסה להתביית על אות ולפגוע במטרה. לצעירות ביניכן רק נזכיר שמדובר בשנות הארבעים, הרעיון לשבש תדרי רדיו היה חתרני וגאוני כאחד אך נשמע כמשימה בלתי אפשרית. אנטיל, התלהב ונזכר שכמה שנים קודם לכן הצליח להפעיל פסנתר באמצעות גליל נייר עליו חרט תווים, מה שהפך אותו למעין תיבת נגינה אוטומטית. על אותו עקרון סברו השניים, שיהיה אפשר לשבש תדרי רדיו ברגע שטיל מתביית על מטרה. עד מהרה השיחה בין השניים הפכה להיות ערב בו הונחו אחד היסודות לטכנולוגיות אלחוט שהיום אנחנו מכנים ווי פי.

מי שקפץ על הרעיון היה אחד המהנדסים במכון הטכנולוגי בקליפורניה, שהצליח להפוך את הרעיון להמצאה של ממש, אלא שלצבא האמריקני לקח כמעט עשרים שנה להבין שגלילים מחורצים יכולים לסייע למאמץ מלחמתי בצבא כמו זה הנאצי. ייתכן והזלזול של הצבא נבע מכך שהשניים לא פנו למדען מפורסם שיעזור להם לקדם את ההמצאה וסביר מאד להניח שהיה כאן ייסוד סקסיסטי - אישה יפה, שחקנית קולנוע, שמנסה "לחנך" את צבא ארצות הברית. רק אחרי המצאת הטרנזיסטור וההבנה שבטכניקת התדרים יש מן האמת, אימצו בצבא (20 שנה מאוחר מידי) את הרעיון שנהגה בסלון של לאמאר, ונעשה בו שימוש מוצלח בזמן המשבר עם קובה. בשנת 1980 הטכנולוגיה אושרה גם לשימוש אזרחי. היום, בצורה זו או אחרת, זה נמצא בטלפון הסלולרי של כולנו. ולנו נותר לחשוב מה היה קורה אם הם רק היו פותחים בזמן מלחמת העולם השנייה את הראש.

לאמאר, שהלכה לעולמה בגיל 85 בשנת 2000, זכתה לראות כשלוש שנים קודם לכן את הרעיון שלה קורם עור וגידים גם בעולם המודרני, והיא זכתה סוף סוף - ואולי מאוחר מידי - להכרה רשמית כמדענית וקיבלה פרס על תרומתה להתפתחות עולם הסלולר (אך לא תמורה כספית מכיוון שפג תוקף הזכויות על הפטנט שלה על פי חוק). שלוש שנים לאחר מכן, היא נמצאה מתה בביתה, בודדה וערירית, אחרי שהחיים לא היטיבו עמה. היא נעלמה מאור הזרקורים בשנות החמישים, אחרי שלטענתה סירבה לשכב עם מנהלי אולפנים ואמרה "הזונות האיומות ביותר מפורסמות. אני עשיתי מה שעשיתי בגלל האהבה. האחרות עשו את זה בשביל הכסף". היא נתפסה פעמיים בגניבה מבתי כלבו למרות שמעולם לא הועמדה לדין, התמכרה לניתוחים פלסטיים לאחר שנשבתה כמו בכלוב של זהב בתדמית האישה היפה בתבל, והמאמצים לשמר אותה עלו לה כמעט בהשחתת פניה. היא כמעט ולא יכלה לצאת מהבית מכיוון שהתקשורת, זו שעטפה אותה ופרגנה לה בשנות צעירותה, הפכה לאכזרית עם כותרות נוסח "אלת הסקס של שנות ה-40 זקנה ומכוערת! לא תזהו אותה!".

בשנות השישים כשתעשיית הפלסטיקה עוד היתה בחיתוליה, לאמאר היתה מגיעה למנתחים הפלסטיים עם רעיונות יצירתיים כדי להסתיר את הצלקות שהפריעו לה. בסרט תיעודי שנעשה על חייה וביימה אלכסנדרה דין, סיפר חבר קרוב כי הגיל העיק עליה, ובגיל 40 היא כבר התמכרה לסכין המנתחים. עוד הוסיף, כי מישהי כמו הדי לאמאר, היתה צריכה למות צעירה.

עוקבים אחרינו באינסטגרם של און לייף? ובפייסבוק? מחכים לכם שתצטרפו 

תגיות , , ,