הצופים בישראל השבוע לקו בהלם קל. במרכז הסדרה החדשה "חמישים" של יעל הדיה ודפנה לוין נמצאת אלונה נחמיאס, תסריטאית אלמנה בת 50 (49 ושליש, תתקן אתכם אלונה) ולה שלושה מתבגרים מעצבנים במיוחד ובסך הכל – היא אישה נורמלית לחלוטין. יחסית לאישה בת 50.

יש לפחות 1000 נשים כמו אלונה ברדיוס של קילומטר מכם. יותר אולי. אלונה היא סתם אישה עם מקצוע חופשי וילדים בלתי נסבלים (באמת שמגיע להם טור נפרד בהזדמנות) והיא, כביכול, מישהי שלא ממש ברור למה צריך לבסס עליה סדרה, בעיקר ובטח בגלל שהיא לא בגיל מרתק במיוחד מבחינת מפיקי סדרות ואולי צופים בכלל: כי בגיל הזה הסקס הוא כבר לא חדש ואולי לא פוטוגני, וכמו שמעולם לא רצינו לדעת שההורים שלנו מקיימים יחסי מין, רובנו גם לא רגילים לראות אנשים מעל גיל 50 עושים סקס. ועוד: נשים בנות 50 לא אמורות להיות שוות במיוחד או מעניינות במיוחד ובינינו – זו תחילת הסוף, לא?  

בגיל 50 את פאסה

יאמרו מבקרות טלוויזיה (ומבקרים שאינם נשים) שאולי הסדרה לוקה ב-X ואולי מבחינת העלילה כדאי היה לעשות Y ולמה אין דמות Z ומה קורה עם העלילה - כל זה, בעיניי, הרבה פחות חשוב. החידוש של הסדרה הזאת הוא בעיקר בכך שהיא לא מסתירה את האמת הפשוטה, המצחיקה לעתים, המביכה לעיתים, המעצבנת והמושתקת של איך זה להיות אישה בת 50.

נשים בנות 50 חושבות (כי החברה והתקשורת אומרות להן), שהן, אפעס, קצת פאסה. זה מתחיל מגיל 40 שבו את אמורה לחוות איזה שהוא סוג של משבר ואולי להתגבר עליו בעזרת ספורט, עוד קצת דיאטה ובלי גלוטן ובלי סוכרים ובלי מוצרי חלב ובלי לנשום, ואת צריכה להכיר קרמים שיש בהם עוד חומרים שאת לא יודעת מה יש בתוכם ומבטיחים לעצור את האסקלציה העורית ואת הזמן.

אבל כשאת מגיעה לגיל 50, חמודה, מפה את מבינה מהסביבה שרק הזרקות יעזרו, ומדבקות הורמונים, וג'לים לסיכוך וכדורי ציפרלקס, ובואו נהיה כנות, אומר לך המסר החד משמעי – מפה זה רק ידרדר. זה מה שאנחנו יודעות ובטוחות שהוא אמת. כי זה מה שאנחנו רואות בטלוויזיה. או ליתר דיוק - כי אנחנו לא רואות משהו אחר.

אנחנו מבינות, בגלל היעדר ייצוג הגיל הזה (וחברותיו) במסך שלנו, שבגיל 50 והלאה את לא אמורה לעניין אף אחד – לא מינית, לא מקצועית, לא כלום. את אחלה באופן כללי, אבל בבקשה פני את מקומך לנשים אחרות שעומדות בדרך. אגב, אם אתה גבר אתה פטור, יחסית, מהדיון הזה. לך יש עוד לפחות 5-10 שנים טובות עד שיפסיקו להסתכל עליך בתור אובייקט מיני או איש מקצוע מנוסה או סתם בנאדם. רגע – אם יש לך כסף, ראה את כל הפסקה האחרונה כמבוטלת.

יש לנו תקווה, גם בגיל 50

ואז את פותחת את הטלוויזיה ומכירה את אלונה. והיא מבולבלת קצת יותר מדי, והיא קופצנית, וחסרת בטחון, והיא רוצה עדיין שירצו אותה ולא מוכנה לקבל את זה שהיא פאסה מבחינת העולם.

אפשר לקוות ש"חמישים" היא רק ההתחלה. כי הסדרה הזו, בעונתה הראשונה בינתיים, רק התחילה לגרד את שכבת הגיל הכי לא מטופלת בתקשורת הישראלית והעולמית בכלל. ורק התחילה לחשוף את שכבת ההשתקה של שלל ההתמודדויות של נשים בגיל 50 פלוס (וyes, תהיו בני אדם ותצלמו מיד עוד עונה. יש לי מלא חומרים אם חסר לכם, שמישהו שם יתקשר אליי).  

אבל לנשים בכלל ולנשים בנות 50 פלוס, מגיע לראות נשים כאלה בטלוויזיה. בעצם, גם גברים צריכים לראות אותן. תסריטאיות אלמנות מבולבלות שרוצות סקס (או לא רוצות בכלל), נשים נשואות שבאמצע יום עבודה עוברות לשבת על המזגן כי הגיע גל חום מהגיהינום, וגרושות עצמאיות שלא מבינות למה יש להן 5 מצבי רוח שונים בחצי שעה. מגיע לכולנו לראות נשים כאלה, כי הן פה בכל מקום. כולנו צריכים לראות אותן ולהבין שהכל טבעי והחיים לא נגמרים בגיל 50. יש מצב שהם הופכים להיות הרבה יותר מעניינים ממקודם – מספיק בשביל שיעשו עליהן סדרות מצוינות.