בשנת 2010, בסופשבוע סגרירי עם טעם מריר של בדידות, ישבתי מול המחשב בביתי שבמושב קטן בפאתי עמק יזרעאל והתמגנטתי לצילום שראיתי בפייסבוק, אותו צילם אריאל סמל, איש שלא הכרתי עד אותו רגע. הצילום היה של זוג הומלסים, שבו נראית אישה זהובה, רכה ויפה, שכובה על מדרגות מטונפות, קרות וקשות של בית בניו יורק, כשראשה אסוף בחמלה וברכות בחיקו של גבר בצבע של שוקולד.

צילום: אריאל סמל

צילום: אריאל סמל

בצילום הזה ראיתי את החושך והאור, את הפחד והאהבה שזורים בהרמוניה, ולא היססתי לפנות לאריאל בצ'ט. הוא ענה לי בגסות, וניסה לנפנף אותי. אבל משהו בניגון של המילים שלו הרגיש לי כמו הזמנה להבחין בשיריון שמתחתיו מסתתר אדם מתוק, נדיב-לב ונעים הליכות, והמשכתי לכתוב לו. רציתי להצחיק אותו, רציתי שיהיה לו כיף ומעניין וכתבתי לו בהומור הפרטי שלי, זה שלא כולם מבינים, אלא אם כן הם מורכבים, כמוני. והצחקתי אותו, וצחקנו.

אריאל סיפר לי על העניין שלו בחוצנים ושלח לי לינק לקטעים מהסרט "פאראנו" עליו הוא כבר עבד במשך שנים. התפלאתי לגלות שהחוצנים לא הרתיעו אותי, אלא להיפך. הרגשתי שאני חייבת, אבל חייבת לפגוש אותו, להרגיש אותו, לאהוב אותו. בעצם אהבתי אותו מהשנייה שבה ראיתי את הצילום, ועוד יותר אהבתי אותו כמה שעות מאוחר יותר, כשצפיתי בלינק שהוא שלח לי.

אריאל צילם באובססיביות את מסע חייו משנת 96, וצפיתי מרותקת בחתיכת סיפור חיים מטלטל ומטורף. לא רחק היום שבו נפגשנו, ואז הוא היה זה שהצחיק אותי. וצחקנו וצחקנו עד שכאבו לנו הצלעות והמשכנו לצחוק כי הנשמות שלנו הרגישו שהן הגיעו הביתה. אריאל ואני התאהבנו והפכנו לבלתי נפרדים.

ילדיי ואני עברנו לגור עם אריאל במרכז תל אביב. מאותם רגעים של איחוד זוגי ומשפחתי, היה ברור שאריאל והמצלמה הם עסקת חבילה. ואני? אני מאוהבת בבנאדם המוכשר והלא שגרתי הזה, ומקבלת את המצלמה לחיי. בהתחלה בחשדנות ובביישנות, אחר כך בהשלמה ואז, בהדרגה, המצלמה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, כמו מברשת השיניים שלי והמפתחות של האוטו. היא נכחה שם בכל רגע ורגע, ברגעים הנעימים יותר ובנעימים פחות, ותיעדה בעין בוחנת את החיים שלי על כל היבטיהם. כאישה, כבת זוג, כאמא. המצלמה היתה שם ותיעדה בנאמנות את חיי, חייו, חיינו. והחיים שלי שינו פאזה מבורגנות מפוהקת לסרט מהיר שבו אסור למצמץ, כדי להספיק לקלוט ולהכיל ולעכל. ולצמוח.

צילום: נתנאל יוסף

צילום: נתנאל יוסף

בתשע השנים האלה עברנו חוויות אישיות, זוגיות ומשפחתיות מטלטלות, ורגעים נבחרים מהן תועדו בסרט. חליתי מאוד וצמחתי משם למקומות של החלמה, היחסים שלנו עברו עליות ומורדות, קלקולים ותיקונים. וכל אותו זמן המצלמה חושפת אותי ברוך אך בעוצמה, באכזריות ובחמלה. באחדות של ניגודים שמסמלת אותנו ואת הזוגיות שלנו.

לאחרונה, "פאראנו", פרי אהבתנו, זיכה את אריאל בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים, ומוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב. אני אוהבת להגיע לסינמטק ולהיות שם, ביציאה, בסיום הסרט. אני אוהבת לצפות באנשים שיוצאים מההקרנה. הם מספרים על חוויית צפיה שלא חוו אף פעם. שנשימתם נעתקה, שהם מטולטלים ומלוטפים, בוכים וצוחקים, מאוהבים ונחרדים.

והם שואלים אותי: איך הסכמת להיחשף ברמות האלה? את שלמה עם החשיפה? את בטוחה שאת יוצאת "טוב" בסרט? למען האמת, אף פעם לא עניין אותי "איך אני יוצאת", מה יגידו, או מה יחשבו עליי. הקול שלי הפריע לי, ואיך שאני נראית לעצמי על המסך. כמו זרה מוזרה. עברתי תהליך עמוק של אומץ, התיידדתי עם עצמי ולמדתי לקבל ולאהוב את דמותי, זו הנשקפת במראה וזו המוקרנת בסרט. המצלמה הפכה להיות חלק טבעי מההוויה היומיומית שלנו, ומהר מאוד לא הרגשתי בנוכחותה. וכן, אני חשופה בסרט הזה, מאוד. אני מקיאה את נשמתי החוצה ומציגה את קרביי הרגשיים לכל מי שמעוניין לעבור חוויה קולנועית מסוג אחר. הפכתי לדמות שלא מהססת להיחשף ולהאיר את הרגעים שאנשים כל כך אוהבים להסתיר. רגעים כל כך ריאליסטיים שבגלל הנטייה האנושית להסתרה - החשיפה שלהם בסרט מתקבלת כסוריאליסטית.

אריאל לא היה צריך לבקש ממני להצטלם. רציתי, התנדבתי ונתתי את כל כולי ל"פאראנו", כי אני מרגישה שזה השירות שלי לעולם. זו הנתינה שלי, שליחות האור שלי. להיות חלק מסרט לא מתנחמד, שלא בא להתחנף לצופה ולעשות לו "קוצי מוצי", אלא מאפשר לו חוויה של הצפה רגשית ומנגינה של תובנות שנוקשות בפראות ובמהירות, כמו במכונת מזל בקזינו בלאס וגאס.

"פאראנו" יוקרן בסינמטק תל אביב ביום שישי הקרוב, ה-22.11, בשעה 20:00. הקרנות נוספות יתקיימו במגוון ימים במהלך חודש דצמבר. לפרטים נוספים בקרו באתר סינמטק תל אביב.