שידור הפרק השלישי הוציא גלים גדולים יותר משידור הפרק הראשון. אם חשבתי שמתקפת הצומי תסתיים אחרי שהסדרה תעלה לשידור, הרי זו רק ההתחלה. כשנגמר פרק א', כל העולם יצר קשר. אנשים שלא דיברתי איתם שנים, חברים קרובים, חברים רחוקים, מורות מפעם, חברי פייסבוק ישנים, חברי פייסבוק חדשים, העולם החרדי, העולם החילוני. קיבלתי כל כך הרבה אהבה. כשנגמר פרק ג', זה התחיל שוב. כולם כתבו. וכולם כתבו רק שאלה אחת "למה לא הראו אותך?".

אני אשקר אם אגיד שכשהסדרה משודרת, אני לא מחפשת את עצמי. כן. גם אני רואה את הפרקים הללו בדיוק כמוכם וגם לי אין מושג מה יראו. מה לא יראו. מה אמרתי (כי מי זוכר) ואיך הגבתי. אבל, אני גם רואה את הסדרה הזו כי היא נהדרת. מה שהיא מסמלת, מה שהיא מנסה להעביר לנו כחברה, כעם, הרבה יותר גדול מחלוקת זמן מסך שווה. זו לא הסדרה שלי. זו הסדרה שלנו. של כולנו. של היוצרים המדהימים שלה, ושל המדינה המיוחדת הזאת.

וגם, אני לא אחראית על עריכה. הדבר היחידי שהייתי אחראית עליו היה לקום כשההפקה העירה אותי, ולשלוט על מה שיוצא לי מהפה. כן, הייתי יכולה להתפרץ ולהתעצבן ולצרוח מול המצלמות. אבל זו לא אני. מאוד קשה להכעיס אותי, וזו לא המטרה שבגינה הגעתי לתכנית. אני לא שם כדי לכעוס. כעסתי מספיק. 31 שנה כעסתי. אני שם כדי להבין את העולם החרדי, למה הם חיים ככה, למה אבא שלי נהג כמו שהוא נהג, ולנסות לתקן.

תפילת השלווה מדברת בדיוק על זה. "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכלתי לשנותם. את האומץ לשנות את אשר ביכלתי, ואת התבונה להבדיל בין השניים". אין לי שום השפעה או קשר לעריכה של הפרקים ואני לא שולטת בזמן המסך שלי. ואני נהנית וצופה בתכנית בדיוק באותה התרגשות. בין אם אלו היו 40 דקות של בלה, או 40 דקות של גיל, יעקב, שוש ואלעד. יש לי את היכולת לבחור איך אני מתנהלת בזמן השידור של התכנית. ואני בוחרת באהבה. וגם כאן, אני מבדילה ביניהם. בין הפיצ'עפקס כמו כמה זמן הראו אותי, לבין העיקר שהוא להיות חלק מהדבר המדהים הזה. מהשליכות הזו. מהזכות שניתנה לי.

ודווקא בסיום הפרק השלישי, הפרק שהוציא כל כך הרבה תגובות של "איפה את" – זיהו אותי ברחוב. אז הנה. זו לא הכמות. זו האיכות.

ולמי ששאל אותי איפה הייתי, לא הלכתי לשום מקום. אני עדיין כאן. רואה את הפלא הזה על המסך, רואה את התגובות של החברה, ונהנית מכל רגע. למי אכפת כמה זמן מי נמצא איפה. אנחנו נמצאים בתוך חוויה קסומה, כנה ואמיתית. אל תתזמנו את הנוכחות שלי, או של אף אחד אחר. כי זה לא מעניין. אני, כבלה, לא מעניינת. אני בסה"כ חלק מדבר הרבה יותר גדול, הרבה יותר מדהים, והרבה יותר חשוב ממני. וזו זכות להיות שם. בערוץ כאן11. בימי ראשון ושני אחרי החדשות. בין אם זה לשלוש שניות, או שלוש שעות.

בואו נהנה מההווה. כי העבר והצילומים כבר היו. והעתיד נערך וחולק לפרקים.

הפרק השלישי בסדרה בו 'נעלמה' בלה רבוי

הפרק הרביעי בסדרה בו 'שבה והפציעה' בלה רבוי. 

***

לא מעט נשים חשות כלואות בביתן היום יותר מתמיד. לקריאת תמרורי האזהרה שכתבו בפורום מיכל סלה כנסי ללינק הבא 

חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת