איילת זורר, שחקנית בינלאומית וכוכבת הסדרה החדשה 'לאבד את אליס'  (הוט ואפל TV ) השתתפה השבוע בכנס-זום של און לייף בשיתוף "דיפנד" במסגרת פרויקט "40 פלוס - זה הזמן שלכן", ושוחחה עם גולשות און לייף הישר מהבידוד, אליו נכנסה יומיים לפני, עת נחתה בתל אביב.

באנר

אז מה נשמע בבידוד?

"בבידוד לא קורה הרבה. בבידוד יש הרבה שקט שזה דווקא נחמד כי זו הזדמנות להתכנס ולקרוא ולהתאמן ולדבר עם אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, וגם ליצור כי אין משהו אחר לעשות."

השבוע שודר הפרק האחרון בסדרת המצוינת בכיכובך "לאבד את אליס". תקציר למי שלא מכירה - את מגלמת את אליס גנור, קולנוענית, אם לשתי בנות, שהרבה זמן לא נופל לידיה פרויקט משמעותי עד שהיא מקבלת תסריט שמשנה את התמונה והסדרה הופכת למותחן אפל, לא תמיד קל לצפייה. 

 "כתבה את הסדרה הזו סיגל אבין, בחורה מאוד מוכשרת שגם היא אימא לשתי בנות ויוצרת. זה פרויקט שהעבודה עליו נמשכה שלוש שנים, הסדרה הזו מדברת על נשיות בתור יוצרות ועל הגשמה עצמית. כשאת אומרת ש'לא קל' עם הדמות של אליס אני חייבת להגיד שפנו אליי נשים שאמרו שלראשונה הן רואות את עצמן בדמות הזו ובסיפור הזה. אני חושבת שמה שמעניין באליס שהיא אישה שבאה לידי ביטוי בצורה חדשה. יש פה משהו חדשני בסדרה כי לא מדובר באישה מושלמת. אנחנו לא רואות פה גיבורה בצורה שאנחנו רגילות לראות אותה. אין פה סופרוומן נהדרת או יפפהיה מושלמת או אמא נהדרת שנלחמת על החיים של הילדים שלה. כל התמות, הנרטיבים, שאנחנו רגילות אליהם ולפיהם אנחנו חיות את חיינו, הנרטיב שמכתיב את חיינו, בין אם אנחנו רוצות בזה ובין אם לא, כל אלו לא שם."

איילת זורר צילום יניב קצב

איילת זורר צילום יניב קצב

אם אנחנו לא מושלמות, עדיין יבואו אלינו בטענות

אליס היא לא בן אדם מושלם היא בן אדם שיש לו הכל, יש לה בית יפה, ובנות מקסימות ובריאות, והיא בריאה יש לה בעל חתיך יפיפה ומוצלח. יש לה סבתא שמטפלת בילדות, היא יוצאת מדי פעם לצלם פרסומות אבל כשהיא חוזרת הביתה היא חוזרת עם הדבר האמיתי שזה חוסר ההגשמה העצמית שלה. וכשיש לה הזדמנות להגשים את עצמה היא פשוט הולכת על זה עד הסוף. כל הדמויות בסדרה עושות את אותו דבר, נשים וגברים כאחד על מנת להגשים את עצמם

קראתי לאחרונה משהו מאוד מעניין שחידד לי איזושהי נקודה. בזמן של הצאר הרוסי לאורך שנים של היסטוריה הכנסייה שלטה על הדפוס. וגם אני חושבת שביהדות זה היה ככה. מה זה אומר? שהנרטיב הוכתב על ידי גוף מסוים שהחליט עבור כולם מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בתור בני אדם. חלק מהמאבק של העולם החדש היה לקחת את האפשרות לכתוב, להדפיס סיפורים, לצייר ציורים, ליצור סיפור משלנו. במובן מסוים זה מה שסיגל עשתה. כתבתי לה בהודעות שאנשים הגיבו על הסדרה בדרכים מסוימות שאני מרגישה שזה כמו הדמות של מלכת הדרקונים ב'משחקי הכס' שאומרת  'את הגלגל אי אפשר להחליף, צריך לנפץ אותו.' במובן מסוים ככה אני מרגישה באיך שאנחנו מתייחסים לנשים ונשיות בעולם הזה. מה מותר לנו, מה אסור לנו ואני לא חושבת שהרבה דברים השתנו.

 יש סביבך נשים שלא מפרגנות לעצמן להגשים את עצמן?

במובן מסוים יש הבדל בין איך שאני רואה את עצמי בחיים שלי או מה חשוב לי ובין הדמות ששיחקתי. אם את שואלת אותי, ועל האנשים שאני רואה סביבי, אני רואה שיש מאבק אצל נשים כדי להשיג הגשמה עצמית, בעיקר אם הן אמהות ויש עומס גדול. אנחנו עדיין שומעים היום קולות של 'מה נכון' ו'מה לא נכון', של איך להיות אישה ומה הכי נכון להתנהל ולהתנהג ומהי הישגיות נשית כביכול. בתור אישה שנסעה לארה"ב והבעל שלה נסע אחריה ועבדתי בסרטים והייתי אמא בו זמנית, לי לא הייתה נני, כי אמרתי לעצמי באיזשהו שלב שאני לא בן אדם שמסוגל לחיות ככה, זה לא החיים שרציתי. אז אני הרבה פעמים הייתי צריכה להגיד 'לא' לדברים ולוותר. אז אני לא הגשמתי את עצמי בגיל מאוד צעיר בצורה שיכולתי כי היו הזדמנויות אבל סירבתי להן. לפעמים מתוך פחד, לא מתוך בחירה אמיתית. אני חושבת שהיופי בהתבגרות היא היכולת שלנו יותר ויותר להקשיב לעצמנו ואם זה מתפספס, אז הכל מתפספס."

האם העובדה שאנחנו מעל גיל 40 ופחות מרגישות שאנחנו צריכות לדפוק חשבון, האם בסופו של דבר הגיל מאפשר לנו לעשות באמת מה שאנחנו רוצות?

"אני לא יודעת אם זה באמת קשור לגיל. יכול להיות שיש נשים שמצליחות לעשות את זה יותר מוקדם. אני מאמינה שזה יותר קשה, כי יש יותר רעש. וקשה גם להשיג את זה בשלב שלנו כי יש הרבה מה להפסיד. יש בית, ויש משפחה, ויש ילדים ויש חברים ויש קריירה - אז הפחד הזה הרבה פעמים מאוד מקבע. ובעניין הזה, זה דומה לסדרה שיש בה קיבעון, אבל אני חושבת שבגיל מסוים מתחילים לקרות דברים בחיים שאי אפשר להתמודד איתם בלי לעשות את הצמיחה. מוות של בן אדם קרוב, מחלה, ילד שיוצא מהבית והולך לצבא, בעל שקם יום אחד בבוקר ואומר 'לא רוצה להיות פה יותר' או אישה. כל הדברים האלה קורים עם החיים, וכל דבר כזה הוא מין מסע והזדמנות להתמודדות שהיא הזדמנות לצמיחה כי ככה העולם הזה עובד. כשמתחילים לקרות הדברים האלה, אני קוראת להם שעוני התעוררות."

את עובדת בתעשייה שלגיל יש פקטור מאוד משמעותי לקריירה או לעצירתה. את רואה גילנות בהוליווד? 

"יש המון שינוי. אחת העובדות שמשנות מאוד זה שהסטרימינג שינו את העולם הזה. כמות הקולנוע ירדה ויש המון טלוויזיה. ואם תשימי לב כוכבות בגילאי ארבעים, חמישים ואפילו שישים הן בעיקר בטלוויזיה והתפקידים שהן עושות אולי אפילו יותר חזקים מאלו שעשו בקולנוע או שווה ערך. בקולנוע נשאר עולם של קהל מאוד צעיר וזה ייקח זמן לשנות. זה עצוב אבל מה שמכתיב זה הקהל שהולך לקנות כרטיסים. ותמיד יש יוצאות דופן שמעירות איזה אור על תפקיד כזה או אחר כמו מריל סטריפ שדיברה באיזה ראיון על כך שבגיל שישים פלוס פתאום היא הפכה מה שנקרא 'סרט קיץ' (סרט שפותח עונה וממלא אולמות). עם כל השם והפרסים היא מעולם לא הצליחה להיות סרט קיץ ואז עם 'מאמא מיה' היא הפכה לסרט קיץ. העולם זז כל הזמן והוא ימשיך לזוז כי הנרטיב זז. סדרות כמו 'לאבד את אליס' מזיזות את הנרטיב. פתאום את אומרת 'את הדמות הזו לא ראיתי אף פעם', אז יש מקום לעוד."

את הבנת כבר במהלך העבודה על הסדרה שמדובר בדמות פורצת דרך?

"כשאני קוראת משהו ומתחברת אליו אז אני לא יכולה לדבר עליו לפני כמו שאני יכולה לדבר עליו אחרי. בשביל שאני אתחבר רגשית יש לי סוג של מסך שיורד. אין לי פרספקטיבה כי אני צריכה למצוא את המשהו הזה שמחבר ביני לבין הדמות. אבל אחרי, בעיקר אחרי שאני צופה בזה, יש לעריכה ולבימוי כל כך הרבה כוח, הם הצליחו יעל וסיגל לייצר יצירה שלמה שבאמת יש לה קול משל עצמה. התוצאה הסופית היא יוצאת דופן"

 יש עכשיו, כרגע, איזה חלום, שאת אומרת לעצמך זה הזמן להגשים אותו? 

בכל ראיון שעושים לי שואלים את זה ואני אמורה להגיד 'ליידי מקבת' אבל זה כל כך לא נכון. יש לי כל כך הרבה רעיונות אחרים. אני יכולה לשבת בגינה עם בעלי ולהגיד לו שעכשיו אני עוזבת את הכל והולכת ללמוד איך לבנות בבמבוק. זה הרי לא יקרה אבל האמת היא שכתיבה ויצירה מאוד מעניינות אותי ובתקופה של הקורונה קרה לי באופן אישי מהפך רציני כי היה לי המון זמן לשבת ולכתוב, ולכתוב עם שותפים ולפתח דברים והקמתי למעשה סוג של חברת הפקה קטנה שמפתחת חומרים ואנחנו עובדים על כמה פרויקטים בו זמנית בתקווה שאחד מהם יימצא בית. אני עסוקה מעל לכל בנרטיב האנושי בגלל שאני מאמינה שיש לזה מימד רוחני וזה המימד שאני חיה בו. אני חושבת שליכולת שלנו להיות נוכחים בחיים, באמת נוכחים, זו הדרך לחיות חיים מלאים. נוכח באושר, נוכח בעצב, נוכח בכעס, נוכח בשנאה עצמית, נוכח באהבה עצמית - פשוט נוכח. רק הנוכחות מאפשרת לנו לנוע בגל הזה של הבריאה.