אריתה פרנקלין הייתה מלכת הסול, זמרת רית'ם אנד בלוז והגוספל האדירה שבאדירות, זו שכל עוד נשמה באפה המשיכה לשיר ולהרטיט לבבות באמריקה ובעולם כולו, שקורות חייה באמת יכולים לפרנס ספר עב כרס או סרט קולנוע של שלוש שעות. 18 פרסי גראמי, מדליית החירות האמריקאית ומי שדורגה במקום הראשון במצעד הזמרים הגדולים בכל הזמנים של הרולינג סטון, שעם מותה באוגוסט 2018 היה ברור שייפתח המירוץ לתיעוד חייה. מי שזכתה להיות הבימאית של הסרט 'ריספקט' כשם אחד מהמנוניה של פרנקלין, הייתה דווקא ליזל טומי, בימאית תיאטרון מוערכת שזה היה לסרטה הראשון. טומי גדלה על שיריה בדרום אפריקה ולא בארצות הברית. "לא התייחסתי אליה כאמריקאית אלא כאישה שארצה לגדול להיות." הסבירה בראיון לוינסון קונינגאם ששודר השבוע בפודקאסט של הניו יורקר, "הייתי ילדה דרמטית ורגישה ושרתי והמחזתי את שיריה של פרנקלין ברחבי הבית."

וההערצה הזו, במקום שתהיה הדרייב לספר את סיפורה המלא של האישה הזו שלא הייתה חפה מקשיים וסבל, הפך לעוד ביוגרפיה מוזיקלית שחולפת בתחנות חייה של הזמרת בגילומה של ג'ניפר הדסון הנהדרת אבל לא מותירה חותם, תוך שהיא מדלגת או מעמעמת את מה שקשה ומאדירה את מה שהפך לחזות הכל בדמותה של פרנקלין - המסירות הדתית, השליחות בתנועה לזכויות האזרח והפרפקציוניזם המוזיקלי.

אריתה פרנקלין. The Nokia Theater in Dallas, Texas, on April 21, 2007. Photo taken by Ryan Arrowsmith.

לעמוד האינסטגרם של און לייף>>

מבקרי הקולנוע התעכבו ובצדק על שלל הקלישאות שמעטרות את הסרט והמבנה הבנאלי שנוצר מז'אנר עלייתה- נפילתה- גאולתה, אני אבקש להתעכב על מה שהוא בגדר החמצה בטיפול בכל הנושאים שתנועת MeToo והמלחמה העיקשת שלה נגד אלימות מינית, שליטה בחיי נשים, כפייה, גזלייטינג ועוד שלל נושאים שהיה ראוי להתעכב עליהם והבימאית בחרה מסיבותיה לא לעשות כן.

סיפורה של פרנקלין מתחיל בדטרויט. בת לאב כומר, מטיף דתי, פעיל זכויות האזרח, זמר ומפיק מוזיקלי מטעם עצמו לשירת בנותיו. בסרט היא נראית כבת עשר בגילומה שובה הלב של הילדה סקיי דקוטה טרנר שרה בסלון הביתי המפואר לקהל אורחיו של האב ובהן הזמרות דיינה וושינגטון ואלה פיצג'רלד.  הוריה של פרנקלין גרושים בשלב הזה וארבעת ילדיי הכומר חיים עם האב. סיבת הפרידה אינה מצוינת וחבל. במציאות הכומר הכריזמטי אנס והכניס להריון ילדה בת 12, חברת הקהילה שלו, והיא ילדה לו בת שנולדה באותה שנה שנולדה אחת מבנותיו.

באחד הרגעים הקסומים בסרט מנסה האם ברברה (אודרה מקדונלד)  לדובב את ביתה בניסיון להבין מה שלומה דרך שירה ומבהירה לה 'הקול שלך הוא לא בבעלות אבא שלך אלא שייך לאלוהים'.  אריתה שרה בתגובה שהיא בסדר אבל מה שקורה מיד אחר כך מעיד עד כמה היא לא בסדר. בגיל 11 אחד מחבריו של אביה במהלך אחת מאותן מסיבות מפוארות, אונס אותה ובגיל 12 היא יולדת. גם האונס מרומז בלבד בסרט הזה, ובשום שלב אין עימות בין פרנקלין לאביה שלא שמר עליה. יותר מזעזע מכך הוא לגלות שכבר בגיל 17 היא אמא לשני בנים - מי הוא האב לילד השני? אין לדעת אבל אפשר רק לשער.

השליטה של האב, קלארנס פרנקלין (המגולם על ידי פורסט ויטאקר) בחייה של פרנקלין היא מוחלטת. הוא מחליט מה תשיר, מתי תשיר, מול מי ועם מי היא תצא. היא הופכת לפרח שמעטר את הדרשות שלו, והנאומים שלו ושל חברו הטוב מרטין לותר קינג,  במלחמתם על זכויות שחורים באמריקה. הדיסוננס בין המאבק למען זכויות ושלילת זכויותיה של פרנקלין עצמה בוהק הגם שאף הוא מקבל רק ציון ביוגרפי והשאר לדמיון הצופים.

אחרי שפרנקלין משתחררת מציפורניו של האב המצמית היא עוברת הישר לידיו של טד וויט (מרלון ויינס), מפיק כושל שעושה הכל כדי לגזור קופונים מאשתו המוצלחת. מערכת היחסים הפוגענית והמתעללת שלו בה מקבלת סוף סוף ביטוי מקיף, כולל האלימות וההתמכרות לאלכוהול שלה בעקבותיה.

האישה העוצמתית הזו  יכלה לכל הגברים הנאלחים בחייה והפכה לאייקון בינלאומי שאורו ממשיך להדהד באזניות של מאות מיליונים. אלו המפזמות והמפזמים את שירייה יימצאו את הבולטים שבהם בסרט ובביצוע ראוי. המרגש מכולם מופיע בסוף בכיכובה של אריתה פרנקלין עצמה, מלכת הנשמה שאין באמת מי שיכולה להיכנס לנעליה.

לעמוד האינסטגרם של און לייף>>