אני יודעת, מין הראוי שהטור הזה יוקדש לפרידה הגדולה של מעיין ועומרי. 'הזוג שהלוואי', 'הזוג שכמעט אבל לא', 'הזוג שרגע לפני הסוף'. אבל חוץ מאיחולים לבבים לשניהם ורצון טוב שמעיין תמצא את מי שישמח לראות אותה בוואנזי, ושאיפה שעומרי ילמד לתקשר במילים במקום במעשים (וכן ד"ר קראוס, כשבילית עד השעות המאוחרות של הלילה לפני טיול הזריחה כולנו הבנו שלא היית בעניין) - נאמר כבר הכל ואין לי מה להוסיף לזה.

בניגוד לדרמה הגדולה שהתחוללה בחדר הטיפולים של יעל, היה זוג אחר שלכד את תשומת ליבי, וסיטואציה שעוררה אצלי וכנראה אצל נשים רבות אחרות טריגר רציני: "אני לא יודע איך לאכול את זה, לפעמים אני יותר באנרגיות ואז אני רואה שאת לא שם", זרק לירון לעינת ברגע של רצינות אחרי שהיא העזה להיות בדאון, לסבול ממיגרנות וסתם לבזבז את היום על מצב רוח ירוד. "היא קצת יותר כבויה, אין לה מצב רוח ויש לה כאב ראש, והפער בינינו במובן של האנרגיות מדליק לי נורה להמשך", המשיך ושיתף בחוסר רגישות.

עינת שסבלה ממיגרנות, ישנה עד אחת בצהריים ואת לירון זה הפחיד. הוא מיד התחיל לתהות איך ייראה הקשר שלהם בעתיד ואולי היא לא אוהבת לבלות ולא אנרגטית בכלל כמו ששידרה. ולא משנה החודש וקצת שבילו יחד, כי אם עינת לא מושלמת כמו שהוא חשב, ואם היא סובלת ממצבי רוח הוא צריך לדעת ולחשב את צעדיו. למרות חוסר הרגישות ותחושת הרובוטיות הכללית, על דבר אחד צריך להחמיא ללירון - בניגוד לגברים אחרים שמסרבים להודות שעומק וקושי מרתיע אותם, הוא היה כן.

הרגע הקטן- גדול הזה שהשתקף אלינו מהמסך טומן בחובו כל כך הרבה פחדים והוא הסיבה לכך שנשים רבות דואגות לשדר בתחילת קשר קלילות ושמחת חיים מוגברת כמו בפרסומת לתחבושות הגייניות. אנחנו מפחדות שאם נחשוף את עצמנו ונראה שאנחנו גם עצובות זה יכביד וידחה. וחס וחלילה שבן הזוג הפוטנציאלי שעומד מולי יידע שלפעמים אני בדאון וכל מה שבא לי זה להתכסות בשמיכה ולשקוע. והנה, מגיע אחד כמו לירון ומוכיח שצדקנו – עמוק ועצוב זה מוריד ומוכרחים להיות שמח.

בגדול נורה אדומה אכן צריכה להידלק כאן – אבל דווקא מהצד של עינת. מפגש הזוגות גרם למשתתף חתונמי להרגיש טוב עם עצמו ועם הזוגיות שלו אבל כנראה צדק מי שאמר שאהבה נמדדת ברגעים הלא טובים שלה – כי ברגע שעינת חשפה שקשה לה, לירון נרתע והלך אחורה. וספק אם אפשר לבסס קשר אמיתי עם מישהו שרוצה רק כיף וקלילות בחיים.

בעיניי, כשאתה בדאון, רק אם תרשה לעצמך להתפרק, תצליח לעלות בחזרה למעלה. להרגיש את הרגש החשוף הזה ולהתעמק בו עד הסוף, לבכות, לשקוע, לאכול גלידה – כל מה שעושה טוב ואז לעלות. זאת תיאוריה שפיתחתי ועובדת לי. כל החיים פחדתי מאנשים כמו לירון שמדלגים מעל הקושי ו"בוחרים להיות בטוב", הם אומנם לא אומרים את זה בפה מלא ומנסים לתת תחושה של קבלה אבל עמוק בלב הם שופטים אותנו "השוקעים" ו"השוקעות" על זה שאנחנו בוחרים להתכרבל במיטה במקום לצאת לרוץ. אם תשאלו אותם זאת הגישה הנכונה לחיים, אם תשאלו אותי זה סוג של רובוטיות שמחפה על משהו אחר.

אני זוכרת שבתחילת הקשר שלנו בעלי לא ידע לקבל את זה – מבחינתו אם יש בעיה מתגברים וממשיכים הלאה, ולא בוחשים יותר מידי בתחושות הקשות. הוא ראה את זה כהתעלות על הקושי, אני ראיתי את זה כבריחה מהמציאות. כך או כך, פחדתי שאם הוא יראה אותי למטה זה ירחיק אותו. אז בהתחלה נרתעתי וככל שהזמן חלף כבר לא יכולתי לברוח מעצמי – לבכות זה טוב ואני אוהבת את זה. ואתם יודעים מה, זה לא הרתיע אותו.

אולי מפגש הזוגות לקח את עינת למקום לא טוב, אולי ההשתתפות בתוכנית התחילה להעיק, ואולי היא פשוט לא הרגישה טוב. כך או כך זה בסדר. נשים, ובכלל בני אדם, הם מורכבים ועגולים ובעיקר מלאים ברגש. את לא חייבת להיות אנרגטית וקופצנית כדי שירצו אותך, וזה עובד גם לצד השני – את לא חייבת להיות נוגה ועצובה כדי לבנות סיפור אהבה. פשוט תהיי עצמך, ומי שיתקשה לקבל אותך כנראה שהבעיה היא אצלו. ובחזרה לעולם חתונמי – יש כאלה שמספרים שעינת ולירון עדיין ביחד, כנראה שהם הצליחו בכל זאת לקבל אחד את השנייה עד הסוף. אם זה לא המצב אני מקווה שלירון בכל זאת למד משהו ובפעם הבאה שיש לידו מישהי עם מיגרנות שפשוט יכבה את האור ויהיה שם.