כשאנחנו הולכות לסרט, כל מה שאנחנו רוצות זה לשקוע לשעה וחצי בכיסאות נוחים, ובליווי פופקורן ומזג אוויר שהוא תמיד קר, לברוח מהמציאות. להשעות לקצת את החיים הסופר מבאסים שלנו, לבהות במסך גדול, לשים את הטלפון על שקט ולהיכנס למציאות אלטרנטיבית. בעיות של אחרים, במיוחד כשהם באים עם ניחוח שלג, חג מולד ומבטא סקנדינבי, תמיד יותר אטרקטיביות משלנו, אבל כאן לא מצאתי את זה. הבעיות של האחרים היו אולי במבטא סקנדינבי, אבל מוכרות מאוד. מוכרות מדי. 

הגיבורה של הסיפור שלנו, אניה, היא כוריאוגרפית ויוצרת מחול, ויש לה שישה ילדים (מה שגרם לי בעיקר לתהות איך היא עושה את זה, ואז להיזכר בזה שבמדינות סקנדינביה, מדינת רווחה היא לא מילת גנאי, ואפשר לגדל שישה ילדים, לחיות בבית גדול, ולהתפרנס ממחול. אכן, פנטזיה). שלושה ילדים ביולוגים, שלושה של בעלה מנישואיו הקודמים, וכולם סופר מנומסים והו, כה בלונדינים. 

מתוך הסרט Hope באדיבות בתי הקולנוע לב. צילום Motlys-Photo-ManuelClaro

אניה עברה לא מזמן סרטן ריאות (לפני שנה לפי הסרט), אבל היא "חזרה לחיים". בעלה לא בא איתה לבדיקות המעקבים, אבא שלה מרים לה כוסית על זה שהיא חזרה וכולם כביכול חוגגים את היום שאחרי, חוץ ממנה. יש לה כאבי ראש כבר מזה זמן, אבל היא מדחיקה אותם טוב טוב, ולא מספרת לאיש, וכשהיא אומרת סופסוף שיש לה כאבי ראש, שהיא הולכת איתם לישון ומתעוררת איתם בבוקר, ידעתי בדיוק על מה היא מדברת. הגרורה שלי הגיעה שנה וקצת אחרי שסיימתי את הטיפולים לסרטן השד. לא יודעת מה הקשר בין גרורה במוח לחגים, אבל אניה עברה את הMRI מוח שלה יום לפני חג המולד, אני ביום השלישי של ראש השנה. מכאן אנחנו שותפים לסיפור שלה על האם אפשר לנתח, מי ינתח, מתי ואיך נספר לילדים ואיך הסטרואידים, יימח שמם, גורמים לה לאכול את כל מה שבסביבה שלה. במובן הזה, הזדהיתי איתה והכרתי כל צעד. המבטים המרחמים, שלא לומר הנפרדים, של החברים, הרעב והטירוף שפושט בך בלי שליטה, וחוסר ההבנה של הסביבה שאת עומדת לעבור ניתוח בדיוק פה, במוח. בדרך כלל כולם אומרים שזה לא סיפור אם זה לא ניתוח מוח, אבל מה לעשות כשזה כן?

 

והתחושה העיקרית היא שכולם לא רק לא מרגיעים אותך, את זאת שמרגיעה אותם, שבאמת, יהיה בסדר. אניה רוצה רק לספר, לדבר על זה, אבל בן הזוג שלה תוהה איתה בקול רם - לא אמרנו שלא מדברים על זה? כל מה שרציתי לומר לו זה את מילותיה האלמותיות של רייצ'ל גרין - נו גרורה, נו אופיניון. אין לך סרטן וגרורה בראש ואתה לא זה שעומד לעבור ניתוח מוח - אז אולי תסתום? אבל אז, זה גרם לי לחשוב. נכון, בגוף אני מבינה. נכון, עברתי ואני עדיין עוברת עם הגוף הזה דקירות, והרעלות, ושריפות, עינוי ימי ביינימי ממש. אבל למי שצופה מהצד הטראומה לא יותר קטנה. למי שיושב.ת בחוץ כל שעות הניתוח האלו, למי שרואה אותי נדקרת שוב ושוב, לא קל. זה כמו שהצופים.ות בתאונת דרכים אולי יצאו יותר עם טראומה מאלו שממש היו בה. 

מתוך הסרט HOPE באדיבות קולנועי לב. צילום Motlys-photo-by-Manuel-Claro

בימים שלפני הניתוח אניה מגלה את הזוגיות שלה מחדש, מספיקה להתחתן עם הבנזוג ואבי ילדיה בעשרים השנה האחרונות שמקפיד להמשיך להיות דושבאג ומודיע לה שזה מה שהיא רוצה עכשיו גם כשכל מה שהיא רוצה זה להתכרבל בפוך. הסרטן, יגידו לך הצופים מבחוץ, הוא גורם מחולל, קטליזטור לזוגיות, להורות, לחיים. כמי שמסתכלת על הסרטן כמו שהוא, הוא לא גורם מחולל. הוא אולי מפחיד, אבל כולנו עוברות המון אירועים כאלה, אולי לא עוצמתיים כמו ניתוח מוח, אבל כאלה שמחוללים בנו שינוי. והאמת היא, שברגע שאנחנו בוחרים להתנסות, לטבול את רגלינו בשלולית הזו שנקראת חיים בלי לפחד מהתוצאות, מבלי לחשוב כל הזמן מה יקרה אם, רק רווח מחכה לנו.
בסיכומו של דבר, זהו סרט סקנדיבי אפל ומהורהר. הוא לא מצחיק, הוא לא פאן טהור, אבל הוא גורם לך לחשוב על הבחירות בחייך, לטוב ולרע. ללכת? אם את במצב רוח כזה, כן. אם עברת ניתוח מוח, פחות.