מיומנה של עצמאית:

פעם כתבו עליי שאני מופע של אישה אחת. נעלבתי עד עמקי נשמתי, הרגשתי שמזלזלים בצוות שלי, הרי עם כל הכבוד לכישוריי, יש לי צוות מדהים שעוזר, תומך, עושה, יוצר ומייצר. אני אמנם הפנים אבל מאחוריי עומד גב איתן, חזק ומחזק של אנשים. לקח לי זמן, הרבה זמן להבין למה התכוונה הכתבת, אבל אחרי כשנה וחצי של התבוננות פנימית הגיע הזמן להודות: אני פריק קונטרול. אני מנהלת את העסק שלי ביד רמה וקשוחה, ונמצאת בכל רגע נתון בכל התפקידים; אני אשת המקצוע ויועצת התקשורתית, אשת השיווק והמזכירה (כי היא משתדלת לנוח בין טלפון אחד לשני), אני הראש החושב והזרוע המבצעת, מנהלת החשבונות (כן, כן הרו"ח שלי רוצה למות ממני) והמנקה (כי המנקה לא מנקה כמו שצריך, אז אני מנקה אחרי המנקה).

אני גם האסיסטנט, הסבל וזו שיש לה תזכורות לקנות חלב לקפה. בקיצור, מי שכינתה אותי 'מופע של אישה אחת' לא יכלה לנסח זאת טוב יותר. אם תשימו מצלמת מעקב אחריי, תגלו שאני נמצאת בכל רגע נתון בכל מחלקה בעסק, גם אם יש שם מישהו נוסף וגם אם לא. ככה זה, עצמאית בארץ יכולה לסמוך רק על עצמה ועל עצמה. פריק קונטרול כבר אמרתי?

עם התובנה הזו הגיעה החודש גם הארה נוספת; זה בסדר לקחת רגע לעצמך. כעצמאית, אני סביב העסק 24/7. אין שבתות ואין חגים, יש רק עסק, עסק, עסק. אולי זה הגיל או עייפות החומר, אבל החלטתי לקחת יומיים וחצי שלמים לעצמי, ואולי זה נשמע לך מגוחך, אבל מיום הקמת העסק ועד היום- לא הרשתי את זה לעצמי (ועברו כמה שנים טובות מאז).

בצעד ספונטני ונועז (מבחינתי), החלטתי לארוז את האישה שאני הכי אוהבת - אימו'ש, ולנסוע לאילת. האמת, אני לא אוהבת את אילת ובכלל אני מעדיפה את החופשות שלי בחו"ל, בלי טלפון ובלי אינטרנט, בניתוק אמתי. בדרך כלל, אם אני לא עוברת את הדיוטי פרי- אני לא מרגישה בחופש. אבל בחודשים כה עמוסים של עשייה, ברגע אחד של מחנק, החלטתי שדי! אני יוצאת לחופש, אפילו אם זה רק ליומיים ואפילו אם זה לאילת (שהפעם האחרונה שביקרתי בה הייתה בסביבות גיל 8). ברביעי בלילה הודעתי לאימא ובחמישי אחה"צ כבר יצאנו לדרך.

הנוף של המלון. וואו. צילום: עצמי

מתי בפעם האחרונה נסעתם ברכב לאילת? וואו, איזה נוף! הנהיגה בנופים הנהדרים האלה הרגיעה את המחשבות, הלחצים והפחדים (פן העסק יקרוס בשישי-שבת כי אני בחופשה), ו-4 השעות שבילינו בדרך הזכירו לשתינו ימים קסומים של ילדות, בהם הוריי היו אורזים את כולנו לתוך הג'י אם סי הגדול ונוסעים לטייל ברחבי הארץ.

הגענו למלון יו קורל ביץ' באילת. מדובר במלון הכל כלול (תאמינו שזו הפעם הראשונה בחיי שאני בהכל כלול???), וכבר בכניסה גילינו צוות אדיב, חייכני ויעיל (שעדכן אותנו בכל הלו"ז והפינוקים שמחכים לנו בסופ"ש). סומנו בצמיד צבעוני עם צ'יפ מיוחד (שתיכף ארחיב עליו), ועלינו לחדר, מותשות מהנסיעה אך מרוצות.

אני והשיזוף. צילום: עצמי

החדר שלנו היה בדיוק כל מה שהייתי צריכה; מרווח, גדול, עם טלוויזיה, מקרר ומלא אוויר נהדר מהמרפסת (אה, וגם אמבטיה מושלמת שקראה לי להתפנק בה). רגע של וידוי: אני לא פלצנית אליטיסטית (למרות שיש הגורסים אחרת). הדרישות היחידות שיש לי כשאני מגיעה למלון הן שהחדר יהיה נקי, מצעים מבריקים, מקלחת מצוחצחת ושיפנקו אותי בלי סוף. חוץ מזה אין לי דרישות, ולשמחתי, ביו קורל ביץ' ענו על כל דרישותיי (למרות שהייתי בטוחה שיהיה לי הלם תרבות בגלל שזה מלון הכל כלול- מה שלא קרה עד עכשיו). אחרי שפרקנו מזוודות (אמנם יומיים אבל הבאתי את כל הקולקציה החודשית שלי, כי לא זכרתי איך ומה אורזים לחופשה), ירדנו למטה ונרשמנו עם הצמיד לפייסבוק שלנו. המלון, מסתבר, מצויד כולו בעמדות טכנולוגיות מגניבות שמעלות סטטוסים ותמונות לפייסוש, מבלי שצריך להסתובב עם הנייד. בכל פינה יש עמדה. וכבר הזכרתי שאני אוהבת להתנתק מהטלפון שלי בחופש???

פה הם קנו אותי. מאותו הרגע שהבנתי שאין לי שום רצון ו/או סיבה להסתובב עם הפון ברחבי המלון בשביל להנציח רגעים כיפיים עם אמא ולהוציא את העיניים לחברים בפייסוש, לא היה אכפת לי מכלום. במשך יומיים רבצתי בבריכה (ומדי פעם גיוונתי בחוף הים של המלון), בעודי עסוקה במלכת השיזוף, אכילת קרטיב קרח דובדבן ושתיית ברד ענבים (מי אמר הכל כלול ולא קיבל???). וואו, כמה שהיה טוב! מסתבר שכל מה שגופי ונפשי היו צריכים זה רק רביצה טובה במי הבריכה במשך יומיים ופינוקים (בלי ארנק ובלי פלאפון) כדי להתאפס ולהתחזק. אני חושבת שרק מי שעצמאי יכול להבין את ההרגשה העילאית הזו (סליחה מחבריי השכירים אבל..).

הכל כלול. גם הקלוריות. צילום: אינסטגרם

בין שיזוף הגב לשיזוף הרגליים ניסיתי להצטלם במצלמה המגניבה שבבריכה, מתחת למים, אבל איך אנסח את זה בעדינות? ובכן, התמונות נגנזו... אין ספק שמבחינתי (ומבחינת הסובבים שהיו איתי בבריכה) זו האטרקציה המאגניבה של המלון, כי כמה כיף זה להצטלם מתחת למים ולשתף בפייסבוק (כן כן, אני מהמכורות לפייס. תתמודדו).

תמונה שלא נגנזה. צילום: עצמי

לצערי החופשה הזו נגמרה מהר. מהר מדי. הייתי שמחה לעוד חודש- חודשיים של פינוקים במלון (תנו לי לפנטז בשקט). כי מי צריך לטוס לקצה השני של העולם בשביל ליהנות מאווירה נהדרת, מלון מהמם שהצוות בו מקרקר סביבך ודואג לך נון סטופ, והכל במרחק של 4 שעות נסיעה? אני את דעתי על אילת שיניתי בזכות הצוות של יו קורל ביץ'  (למרות שהם הבטיחו ובסוף לא הקדישו לי את ה-'אגדודודו'). אני מקווה ומאחלת לעצמי שאשכיל לעצור מדי פעם, לקחת נשימה מהעסק ולקפוץ להתפנק שם לעיתים קרובות יותר. ולכל מי שהרים גבה שנסענו באוטו ולא טסנו- אל תתפלצנו, סעו ברכב, זו חוויה נהדרת עם נוף מושלם, ותפסיקו לעשות סיפור מ-4 שעות, הרי בתוך העיר, כדי להגיע מפגישה אחת לשנייה אני נוסעת שעה וחצי, אז מה זה 4 שעות של כביש פתוח, נוף הרים מטורף ושלטים של 'זהירות גמל חוצה לפנייך'?!

__________________________________________________

למלון יו קורל ביץ' קלאב אילת