כמה שאני מפללת לגשם. כבר שבועות ארוכים אני מחכה לגשם אמיתי, שהחורף ייתן כבר את אות הפתיחה הרשמי שלו אבל אני מודה שמעולם לא ייחלתי לגשם כמו ביום חמישי האחרון, כשחיפה עירי בערה, והזיכרונות, הבית והמשפחה בתוכה.

יום חמישי ה-24.11 התחיל בדיוק כמו יום רגיל, רגע לפני סוף שבוע בו תכננתי לשוב מביתי בתל אביב לבית הוריי שעל הר הכרמל ולחגוג איתם באיחור קל את ימי ההולדת שלי ושל אמי. ב-11:00 אמא סימסה לשאול לשלומי, ואז כתבה "איזה לחץ, העיר נשרפת". היא סיפרה שמפנים את שכונת רוממה ואני עניתי בשאננות "אשכרה". שאלתי אם גם באזור הבית שלנו יש אש, היא כתבה ששמעה שפינו את תיכון ריאלי שנמצא רק כמה מאות מטרים מאיתנו. גם לזה עניתי "אשכרה". אפילו כשכתבה לי שעומדים לפנות את בית האבות בו סבתא שלי משתכנת לא ראיתי בזה סכנה, רק הרמתי טלפון כדי לשמוע שסבתא שלי די רגועה. סך הכל מפנים ליתר ביטחון חשבתי, כמה שעות ויחזרו. לפעמים לאסימון לוקח יותר מדי זמן ליפול כשהסכנה מתקרבת לעברי. זה היה מקרה כזה.

חיפה

נדרש הרבה כדי להפר את השלווה החיפאית. חיפה בימים יפים יותר, צילום: Shutterstock

אני שונאת שמפחידים אותי. שונאת שמזהירים אותי מפני ללכת לבד באמצע הלילה, שונאת איך ששמועות על 'טרור מסוג חדש' מפיצות את הפחד בעם כמו אש בשדה קוצים וזורעות עוד עיוורון ושנאה, שונאת ששואלים אותי 'את לא מפחדת לגור ביפו לבד?' ושונאת שההורים שלי דואגים סתם. הם כבר מזמן יודעים שאני מסתדרת, ושאין טעם להפציר בי לקחת מונית, או לא ללכת לבד בלילה, יודעים שהם צריכים לסמוך עליי שאני חכמה ועצמאית מספיק כדי לדעת מה לעשות. ואולי סתם נמאס להם לשמוע אותי מנפנפת את הדאגות שלהם כל פעם מחדש. פחד הוא דבר מחניק ומגביל, הוא האמא והאבא של כל כך הרבה צרות בחיים כאן, הוא מוליד שנאה, ניכור וכעס, כל כך הרבה פעמים לשווא. אז אני לא מוכנה לתת לפחד להגביל אותי. בטח כשאין סיבה ממשית לפחד.

הפעם, לקח לי זמן רב להבין עד כמה הסיבה לפחד היתה ממשית וקרובה. הייתי מודאגת, בכל זאת סבתא שלי סיפרה שהיא רואה אש מהחלון שלה, אבל עדיין הרגשתי שהכל בשליטה ואין ממה לפחד. עד שבין שיחות הטלפון שמעתי במשרד את חברותיי מתארות לעצמן את המצב הזה, בו את נאלצת לחטוף רק כמה חפצים בודדים שתוכלי לקחת בידייך ולברוח. אלבומי תמונות, מחשב, תכשיטים. להשאיר בית שלם מאחור בידיעה שהוא וכל תכולתו יכולים לעלות באש. רק אז חשבתי על כל עצי האורן שהקיפו את הבית שלי מאז ומתמיד, והרוחות שתמיד נשבו סביבו, וערימות הזכרונות שהשארתי בו, התמונות, הגינה של אבא, המזכרות, הדיסקים, והאפשרות הממשית שכל אלה עומדים לשמש כחומר בעירה ולהשאיר את המשפחה שלי מחוסרת כל.

חיפה אחרי השריפה - בית ברחוב איינשטיין

בית ברחוב איינשטיין שנפגע מהשריפה. צילום: שחר ברדין

בו בזמן שהאסימון נפל, חברים חיפאים התחילו לספר לי על הבתים שלהם שאולי עולים באש ועל המקומות מלאי הזכרונות שאותם הלהבות כבר השיגו, אמא דיווחה שהיא עושה את דרכה הביתה אבל תקועה בפקקים, ואבא דיווח שהוא קרוב הביתה, שיתקרב עם המכונית כמה שיוכל עד איפה שחסמו ואז יירד ויתחיל ללכת. אחרי חצי שעת הליכה הוא הגיע הביתה וראה כבאית ברחוב שלנו. הוא ראה את השיחים של הבית ליד חרוכים, עציצים שנמסו, וצריפים של הפנימייה הצבאית שנמצאת ממש מול הבית עולים באש. הוא אמר שאם הכבאית לא היתה שם כדי לעצור את האש מהשיחים שליד הבית מלהמשיך הלאה לעברנו, הבית היה הולך. עניין של דקות ספורות. הרבה יותר מדי קרוב.

אבל עבור אבא שלי, ההצלה הזו לא הספיקה. הוא התעקש להישאר בבית.  אפילו שפינו את כל השכונה ואין אף אחד ברחוב, אפילו שיש צריף בוער ממש כמה מטרים ממנו ושהכל מלא עשן וקשה לנשום. למה? הוא לא ענה. אבל התעקש להישאר. וגם כשאמא שלי הצטרפה אליו וביקשה ממנו לעזוב, הוא סירב, ועשה מה שביכולתו כדי להגן על הבית מפני האש. היא לא הסכימה לעזוב אותו שם, ולמרות שהמשכנו לשאול מה ההיגיון או מה התועלת בלהישאר, היה לנו ברור שאין סיכוי שנצליח להזיז אותו מהבית הזה.

אבא שלי הוא איש חכם, מאוד, לרוב הוא הכי רציונלי שאני מכירה, אבל הוא גם עקשן. מה זה עקשן, עקשנות כזו שהיא חלק מאמות היסוד של הקיום, כוח טבע של ממש. בדיוק אותה עקשנות משפחתית אופיינית שגם אני ניחנתי בה ושגורמת לי לעשות לא מעט דברים לא חכמים או מועילים במיוחד רק בשם 'העיקרון'. לא לפחד – אחד מהם. לפעמים אני מזכירה לעצמי את מילותיו החכמות של ארז לב ארי: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר / אני צודק אבל נשארתי לבד"... "חבר טוב אמר על זה פעם / לפעמים כשאתה לא יוצא פראייר אתה לא יוצא בכלל". אבל בשאר הזמן נשארת עקשנית, ואבא שלי עוד יותר ממני.

גן מנצ'ל חיפה אחרי השריפה

ומה אם יקרה הנורא מכל? גן מנצ'ל בחיפה אחרי השריפה, צילום: שחר ברדין

ידעתי היטב שהוא לא יסכן את חייו או את חיי אמי במודע ושהוא יודע מה הוא עושה. ועדיין, אש היא לא דבר צפוי, ולא חסרים תסריטי אימה שקרו בעבר. וחוץ מזה, לא אהבתי את העובדה שהאיש שמעשן כל חייו ייתן לריאותיו להשחיר עוד יותר ויסתכן בשאיפת עשן. כצפוי ממי שראתה הרבה דרמות רוויות אסונות לאחרונה (האנטומיה של גריי) עלו לי גם תסריטים של מסוקי חילוץ ואש ממלכדת לפרקים, אולם אלה היו עוד פחות רציונליים מהבחירה של אבא שלי, ולכן הצלחתי למחוק אותם באותה מהירות בה הופיעו. אז ככה זה כשאת בצד המודאג?

כן, התפקידים השתנו ברגע. החיים שילמו לי באותו המטבע - הפעם אני, שמנפנפת את חששות הוריי על בסיס קבוע, הייתי זו שצריכה לשאול את כל שאלות ה-"ומה אם" (בעיקר את עצמי), רק כדי לזכות לנפנוף שלהם בחזרה. פתאום אני הייתי זו שחרדה מההחלטות של הוריי ולא יכולה לעשות כלום לגבי זה, רק לסמוך עליהם שיהיו חכמים מספיק ושיסתדרו בעצמם. החברים שלי חשבו שהם מטורפים לגמרי, אבל אני יכולתי להבין מאיפה העקשנות הזו באה, ולמה גם אם למראית עין אין בזה שום הגיון זה הדבר הכי נכון בשבילם לעשות. לי נותר רק לצלצל כל חצי שעה ולנג'ס עד שהכל ייגמר.

בערב דברים החלו להירגע. ההורים שכבר תכננו להשגיח על הבית בלילה מפני האש יכלו ליפול למיטה שדודים, אני אילצתי עצמי לצאת בתל אביב ושוב נפלתי קרבן לעקשנות שלי כשחיכיתי שעה שלמה בקור לאוטובוס שלא הגיע. למחרת נסעתי לחיפה. אחי הקטן עשה לי סיבוב ברוממה, לראות את האזורים שמזלם לא שפר עליהם. הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי הביתה היה שתי שקיות לבנות ובהן אלבומי תמונות.

נועם ועדי ברדין

בינתיים התווספה עוד תמונה לאלבום והסדר הטבעי שב על כנו. נועם ברדין ואמה עדי, צילום ביתי

המסעדה בה הזמנו מקומות לשבת נפתחה בסוף, אפילו שהיא יושבת ממש על רוממה, וחגיגות יום ההולדת של אמא ושלי התקיימו כסדרן. ולבסוף התפקידים בינינו חזרו גם הם לסדרם במהרה, ההורים חזרו לדאוג לי ואני חזרתי להדאיג. אולם כמו החורשות החרוכות שיישארו כמו כתם שחור בעיר הירוקה, גם זיכרון הדאגה ייתפוס כעת את מקומו אצלי. עם הגיעי לגיל 24 לאחרונה תהיתי אם דאגות הן דבר שמתבגרים לתוכו, ואם מתישהו אתבגר מההתרסה הזו שלי מול הפחד. ואמנם קיבלתי ממנו טעימה לא נעימה ואולי בלתי נשכחת עכשיו, אבל נראה לי שהעיקשות המשפחתית שלנו הוכיחה שהיא חזקה מספיק כדי שהמצב יהיה בדיוק ההפך.