"הפרישה הגיעה בהפתעה, אבל ברגע שהבנתי שזה קורה הודעתי לילדיי שאני מחפשת אפיק תעסוקה אחר. יחד עם זאת, העליתי את מספר הימים שבהם אני מטפלת בנכדים מפעם לפעמיים", מספרת עתידה (תידי) פרנק, שעד לפני כשנתיים עבדה בעסקי המלונאות. "הנכדים שלי די גדולים, בני 6-15, אבל גם כשהם היו קטנים לא קפצתי לטפל בהם כל הזמן, אלא עזרתי להם בתשלום לבייביסיטר. עד היום אני לא אוהבת ללכת לבתים של ילדיי כדי לעשות בייביסיטר על הנכדים. אני מעדיפה לבלות בערבים בבית, מול הטלוויזיה שלי, אז נתתי להם כסף וזה עבד יפה. זו ההשתתפות שלי. לפעמים, אם יש ילד חולה ויש לי זמן פנוי, אני קופצת להיות אתו, אבל זה לא קורה הרבה. האימהות של נכדיי מסתדרות יפה מאוד בלעדיי, אבל יש ימים שאני משחררת אותן, כדי לבשל ולהיות עם הנכדים".

דור הסבים והסבתות החדש הוא שונה בעליל מקודמו. הסבתות של ימינו עדיין עובדות, מבלות ובהחלט יש להן חיים משל עצמן, שלא בהכרח כוללים רק את הילדים והנכדים. גיל 60+ כבר מזמן הפך ל-50 החדש. לילדים שלהם שהם כבר הורים בעצמם קשה לפעמים להפנים זאת. כאשר שני ההורים עובדים במשרה מלאה, ועדיין מתקשים להחזיק מטפלת, הם מצפים מההורים שלהם לסייע, ולפעמים שוכחים שיש להם חיים. ישנן סבתות שיעזבו את כל עיסוקיהן, ויתפקדו ברגע שתתקבל קריאה מילדיהן. אחרות ידעו לומר לא, ולשמר את אורח חייהן הפעיל.

לדברי פרנק, גם לאחר שפרשה, לא הייתה ציפייה ממנה שתהפוך לסבתא מטפלת, מכיוון שכך התנהלה כל חייה. "גם לא הייתי מהאימהות שרצות לכל דבר, והילדים למדו להסתדר לבד. כסבתא הם יודעים שבימי ראשון אני אצל משפחה אחת וברביעי אצל משפחה אחרת".

עתידה (תידי) פרנק

"האימהות של נכדיי מסתדרות יפה מאוד בלעדיי". עתידה (תידי) פרנק

היא אף מפריכה את הסברה שבעבר החיים היו פשוטים יותר, גם ללא עזרת הסבתות. "אלה היו ימי ראשית המדינה ומעט נשים יצאו ללמוד כי לא היה כסף. חיינו אז בדירות קטנות. היום ישר קונים חמישה חדרים וחלק מהכסף נופל על ההורים, ואלה רוצים לטייל ולהשתמש בכסף שלהם. אתם דור מפונק, כשהתחתנתי לא הייתה לנו דירה בארבע שנים הראשונות. לא היה חסר כלום, אבל לא יותר מדי. עשיתי הרבה דברים לבד: תפרתי למשל חור בגרביים. הנכדה שלי צחקה עלי כששמעה את זה.

החיים היו יותר צנועים. היום זוג שמתחתן לוקח על עצמו משכנתא ואני לא מבינה איך הם מתכוונים לשלם אותה. יש הורים שמצבם הכלכלי מצוין אז הם יכולים לסייע, אבל מדובר במיעוט. היתר צריכים להסביר לילדים שהיום אנחנו בריאים, אבל בקרוב נזדקן ונצטרך לשים כסף כדי שזה לא ייפול עליהם. אם הם ייקחו מאתנו את הכסף עכשיו, כשאהיה סיעודית בת 80 זה ייפול עליהם בחזרה ואת זה אני רוצה למנוע. אני רוצה לשמור על הכסף לימים חשוכים. אני קוראת לעצמי דון קישוט, כי אני נלחמת בעמדות של הדור הצעיר שלא מבין שיש לנו רק עוד 10-15 שנה ליהנות מהדברים היפים, ואנחנו לא אמורים לטפל שוב בתינוקות קטנטנים".

פרנק הקימה את סבתא תידי, קהילה תומכת לסבתות המודרניות. "אנחנו פונות לנשים מגיל 45 עד גיל 65 בערך, אבל יש גם כמה נשים יותר מבוגרות. כמעט בכל שבוע אני מעלה פוסט בנושא תקשורת במשפחה. אנחנו מנסות להיפגש פעם בחודש כדי לקבל ערך מהמפגשים. הם טעונים כי על פני השטח כולן נראות מאושרות, אבל כשמקלפים את הקליפה מסתתרות הבעיות. הסבתא היא קודם כל אישה, ולפעמים זה יכול להתנגש. לפני שבוע פתחתי את 'סבתא תידי' גם לסבים, בלחץ של הגברים בעצמם. השבוע יתקיים יש מפגש ראשון מעורב. גם להם יש את התהיות והרגשות שלהם, אבל הם פשוט יותר מופנמים".

את הסבתות שלא יודעות להציב גבולות, מכנה פרנק 'סבתות קורבניות'. "כשאנחנו מדברות, אני תוהה עמן על מה זה יושב. אולי כשהילדים היו קטנים, עבדנו ולא היינו שם, ועד היום יש לנו ייסורי מצפון, או שאנחנו לא יכולות לתת כסף מזומן. בשיחה עם סבתות כאלה, לוקח זמן להעביר להן את המסר, עד שהן מפתחות מודעות ותוחמות מסגרות זמן לנכדים. יתר הזמן שייך להן. יש לנו בקהילה אישה בת 90, שטיפלה ב-12 נכדים עד שתפסה את עצמה והחליטה שגם היא רוצה ליהנות. זו המטרה של 'סבתא תידי' - לפתוח צוהר לעולם אחר. ההחלטה צריכה להיות שלכן ושתהיה מושלמת עבורכן. לא להתנהל כקורבן".

"אם הבת שלי צריכה עזרה, היא יודעת שהיא חייבת לתאם מולי מראש"

הדס יוספוביץ היא סבתא עם עסק: יחד עם שותפה היא הבעלים של "קבוצות תכלס", לקידום, ניהול ושיווק עסקים. "גם הסבתאות נכנסת ללו"ז של אישה בעלת קריירה. אני מאמנת עסקית ואישית, ועוזרת לעצמאים לקדם את העסקים שלהם. התחלתי לעבוד בעיקר עם נשים, מכיוון שנשים מתמודדות עם דברים שגברים לא. אחת הסוגיות היא להיות גם אמא וסבתא ולתמרן בין הקריירה למשפחה".

הדס יוספוביץ'

אני לא זמינה בכל שעות היממה, ואני חושבת שזה טוב. הדס יוספוביץ'

עבור יוספוביץ הסבתאות היא חוויה מיוחדת, מכיוון שגדלה בבית של ניצולי שואה ולא היו לה סבא וסבתא. "ראיתי ילדים מגיבים לסבים, אבל לא ידעתי איך זה באמת. לא היה לי מודל לחיקוי. כשנולדה הנכדה שלי, כיום בת 7, הבנתי שאני רוצה להיות סבתא מעורבת - אבל לא מטפלת. הקשר איתה מדהים, מכיוון שיש לנו יום קבוע בשבוע שבו אני מוציאה אותה מבית הספר כבר שנים. בחופשים אני מפנה זמן כדי לקחת אותה לסרטים ולהצגות. כשאני איתה אני סבתא לכל דבר, והעסק לא נכנס לזמן שלנו. מאוד חשובה לי ההפרדה, מכיוון שהזמן איתה מאוד יקר לי.

"אם הבת שלי צריכה עזרה, היא יודעת שהיא חייבת לתאם מולי מראש. אין הקפצות. היא מבינה ומפרגנת לעסק, אבל אני יודעת שהציפייה כיום היא לזמינות אבסולוטית. אני לא זמינה בכל שעות היממה, ואני חושבת שזה טוב".

במסגרת עבודתה, נפגשת יוספוביץ עם המון נשים. "אני מוצאת אצלן רמת חיכוכים מטורפת ואכזבות מכל הכיוונים. הילדים מאוכזבים שהסבתא לא נותנת מספיק, הסבתות מאוכזבות כי אין פרגון, ורובן לא עושות את הדבר הטריוויאלי של שיחת תיאום ציפיות. כשהדברים מדוברים ושקופים נמנעים חיכוכים רבים, והסבתא לא הופכת למובן מאליו. לפני כשבועיים דיברו על שביתה במערכת החינוך, וכל מהדורות החדשות פתחו את הידיעה הזו במשפט 'תכינו את הסבתא והסבא'. אז כמובן שגם ברמת המסר הכללי והציבורי סבתות וסבים צריכים להיות שם עבור הנכדים, וזה מעמיד אותם במצב נוראי.

"אני גידלתי את הבנות שלי והיום אני הסבתא, ואצלנו זה ברור איפה זה מתחיל ונגמר אבל הגבולות של הגדרת התפקידים כיום  מאוד מטושטשים. נכון שלהורים קשה לשרוד בלי סבא וסבתא, לכן יש לערוך מו"מ, ולראות איפה אפשר לתת ואיפה לא. הסבתות רוצות לתת, אבל לא במחיר ביטול עצמי והשיח הזה לא תמיד מתקיים. אני אומרת ללקוחות שלי לדבר עם האמהות, לפני שהן כועסות עליהן. הצורך של הילד גובר על המוכנות שלו לראות את ההורים בתפקיד אחר, ובדיוק שם מתרחשות רוב הדרמות. אני מאוד מבינה את המציאות הקשה של זוגות צעירים היום. זה כמעט בלתי אפשרי בלי עזרה. הציפיות של המעסיקים הן לא הגיונית, אבל אי אפשר להפיל הכל על הסבתות. צריך למצוא פתרון מערכתי כולל - וזה לא קורה".

"אני סבתא של כייף, לא של בייביסיטר"

לגילה רוזנבלום, בת 71, דור שני לניצולי שואה, יש שני ילדים ונכדים גדולים יחסית – בני 25-4. "הבת שלי גרה ברמת הגולן, אז בכל מקרה לא יכולתי לעזור הרבה גם כשהנכדים היו קטנים, והבן וכלתי לא מבקשים הרבה עזרה. הבן שלי בא אלי פעם בשבוע והנכדים (בני 11, 8 ו-4) אוכלים ומבלים אצלי. אצל הבת הנכדים כבר בני 25, 20, ו-18. כשהם היו צעירים יותר ראיתי אותם יותר, הם באו אלי כל קיץ לשבוע, אבל עכשיו הם גדולים, ולכל אחד יש את החיים שלו.

סבתות

יותר סבתא של כיף, לא של בייביסיטר. צילום: shutterstock

"אני מאוד אוהבת את זמן האיכות עם הנכדים. לכל אחד יש סל עם הדברים שלו אצלי בבית. אני קונה להם משחקים, כדי שיהיה להם מה לעשות כשהם באים אלי. בקיץ אני הולכת איתם לתערוכות, לסרטים ולפעילויות לילדים, וגם כמובן בימי הולדת אני עושה איתם משהו כיף. בפעם האחרונה שהנכדים היו אצלי, הגדולה כתבה פתק על המקרר: 'הסבתא הכי טובה בעולם, אני אוהבת אותך'. זה מאוד ריגש אותי. חמותי נהגה לעשות עבורי בייביסיטר גם אחרי שאני ובנה התגרשנו, אבל אני יותר סבתא של כיף, לא של בייביסיטר".

רוזנבלום פרשה לפני ארבע שנים מהעבודה. "עבדתי תשע-עשר שעות ביום לפעמים, ולקח לי שנה וחצי להתגבר על כך שאני לא עובדת. השנה אני כבר מאוד פעילה. מצאתי לעצמי עיסוקים חדשים. אני מאמינה שגם סבתא צריכה להציב גבולות, אנחנו צריכות לחשוב גם על עצמנו. יש סבתות שמעניקות את כל כולן לנכדים, אבל אני חושבת שב-2018, אפשר לשלב בין לבין. יש סבתות שקשה להן להגיד לא, הן אפילו יבטלו תכניות, ואני לא חושבת שזה צריך להיות כך".