כבר שנתיים שהקטנטונת שלי לא בגן, ולומדת בבית ספר.

כבר שנתיים שאני פטורה מהייסורים ההם.

כבר שנתיים, שאני לא צריכה להתרומם בכוח מעל השטות הזו וכמו כל שנה, לא מצליחה.

כבר שנתיים שאני לא צריכה להביא תמונה משפחתית לגן, ליום המשפחה.

לכאורה זה נשמע קל, הרי מה יותר פשוט מתמונה משפחתית? אז זהו - שלא. עבורי זה לא היה פשוט בכלל.

במשך השנים האחרונות, התחבטתי בשאלה איזו תמונה לשלוח לגננת: תמונה רק של הילדים? תמונה של הילדים ושלי? תמונה ישנה של כולנו יחד, כשעוד היינו משפחה שלמה? שבוע שלם הייתי שוברת את הראש. הרי זו לא רק תמונה, זו האמירה המשמעותית מאחוריה - מה זו בעצם משפחה. ומי שנמצא במודל של "אבא, אמא, שני ילדים וכלב", קצת יתקשה להבין את זה.

אני זוכרת במיוחד שנה אחת, שבה האבא של הילדים שלי שלח לגן תמונה של "המשפחה שלהם" - הוא, היא, וכל הילדים של שניהם יחד. שבוע שלם, בבוקר ובצהריים כשהייתי מוציאה את הילדה מהגן, התנוססה על הקיר העדות לכישלון שלי. תזכורת למשפחה המופלאה שהוא יצר, אחרי שהתפרקה המשפחה שלי.

 

אבל היום אני מבינה שזה לא מאוד משנה.

כן, לפעמים זה כואב. וכן, זה לגמרי עוד לא שלם. וכן, המודל הנוכחי הוא ממש לא "אולטימטיבי" בעיני, למרות שיש כאלה שהוא מספיק להן. אבל הפאזל שלי עוד לא גמור, ויש לי עוד דרך לעבור.

אבל היום, כשאני כבר לא נדרשת להביא תמונות מטופשות לגן, אני בעצם מבינה שגם אם זה רק אני והילדים, אנחנו דווקא יופי של משפחה.

 

פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק שלי

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp