אנחנו משפחה חדשה, ככה קוראים לזה אלה שמדביקים תוויות, אבל אנחנו המשפחה הכי מצויה שיש.
קמים בבוקר להכין סנדוויץ' לגן, רבים עם או בלי מעיל, מטיילים בשבתות לקטוף תותים, ובעיקר מדברים
בלי סוף. אנחנו משפחה של דברנים. אפילו הכלב שלנו לא סותם את הפה, אז כל הזמן נושכים אותו. או
אותי, תלוי מי הכי קרוב לשיניים של הכלב שחוטף קריזה מהחפירות של הכלב שלי.

אבל איכשהו יום המשפחה מלחיץ את הסביבה: הגננות צריכות תמונה ואצלנו בתמונה אין אבא. אין גם סבתות. אבל יש
אח, אחות וכלב. ואימא אחת שלא בדיוק ברור לה איך הפכה למשק אוטרקי.

אף פעם בחיים לא הלכתי בתלם, כי זה המקום הכי נמוך בשדה, ואם רוצים לראות רחוק צריך לדשדש
באדמה לא חרושה. עד פה אלגוריות. בפועל, "סחבתי" את מסמכי הקבע שלי מהשלישות ברמת גן כדי
להשתחרר מוקדם ולהירשם לסמסטר קיץ, סיימתי תואר ראשון בשנתיים וחצי כדי להיות עובדת מדינה
במקום הכי נחשק שיש, רק כדי להתפטר ולהיות פרילנסרית בתחתית שרשרת המזון התעסוקתי.  גם
בתור פרילנסרית הצלחתי להתפטר פעמיים ממקום עבודה ששכר את שירותיי, ולחזור אחרי שנתנו לי
העלאה. לא הלכתי בתלם, כמו שאמרתי.

ואז הקמתי משפחה. חדשה בעולמי היחידני. אני יכולה לפרט מה הביא אותי לעשות ילד לבד, אבל כל אחת והנסיבות שלה, כל אחת והתהליך הפנימי שלה, שבו היא עושה שלום עם עצמה ועם סימני השאלה שירחפו מעל לראשם של הילדים שנולדו מתורם. לאט לאט או
בבום, סימני השאלה מתחלפים בסימני קריאה, וכשהנפש מקבלת את התשובות - יש משפחה.

סימני השאלה הם תהליך שיעברו גם הילדים, בדרך לעשות שלום עם עצמם, ועם ההחלטה שאני קיבלתי.
.
כשבני הבכור היה בן שנתיים הוא ראה ילד עומד מחוץ לסופרמרקט השכונתי ואמר לי שהילד הזה מחכה לאבא שלו. נמחצתי. נחמצתי. ורצתי להתייעץ. קודם עם החברה הכי טובה שלי, סוג של גננת סופר על, ואחר כך עם פסיכולוגית ילדים. שתיהן אמרו לי שהדבר הכי נפלא זה שהוא מדבר על הכול בפתיחות. זאת לא המילה שהייתי משתמשת בה כדי לתאר את הפחדים הכי כמוסים שלי שהוא יגדל עם תהום פעורה בלבו, אבל נפל לי האסימון שרק הוא, ובעתיד גם אחותו, יוכלו לענות על השאלה ששאלתי אותו: "למה אבא ולא אימא?" כי זו שאלה סגורה שנבעה מהפחדים שלי. חסמתי אותו על המקום,כשבעצם, הייתי צריכה לשאול אותו:"מאיפה הוא יבוא?" או "מיהו?"; וגם "למה הוא מחכה לו?"; שאלות פתוחות שיאפשרו לו ליצור את הפאזל שאני פירקתי והרכבתי בעצמי עוד לפני לידתו.

ואז, בגיל שלוש, כשהוא הביא לגן תמונה משפחתית ליום המשפחה, שכללה: אימא, אחות, דודה, דוד, בת-דודה בסקייפ וכלב(!), אמרה לו הגננת שהכלב הוא לא חלק מהמשפחה. וזה היה סימן שאלה שהציבו מולו, ושהוא היה צריך להפוך לסימן קריאה תוך מציאת החלק החסר בפאזל שלו. מאז, לכלב יש שתי משפחות – משפחת הזאבים והמשפחה שלנו! גאוני! אין על ילדים, הם תמיד ימצאו את הדרך הכי
קצרה בין שתי נקודות, אם נאפשר להם.

צילום תמי יפה

שני ילדים וכלב. צילום תמי יפה

החברים בגן שואלים אותו: "איפה אבא שלך?" או: "למה אין לך אבא?"; אז הוא עונה להם מה שבא לו באותו הרגע. לפעמים זה: "אבא של אימא הוא סבא שלי", כי בטבע אין ואקום. כבר קרה שהוא ענה: "אבא בעבודה", כי זה חוסך שאלות המשך. לפעמים הוא סתם שותק כי כמות השאלות שלו גדולה יותר מכמות השאלות של החברים שלו, והוא צריך שהתשובות יענו על הצרכים שלו, ופחות על הצרכים של החברים מהגן.

ביום המשפחה הזה נחגוג עם תמונה משפחתית ומלא בלגן, כי אנחנו משפחה מצויה וחדשה רק
כרונולוגית, לא בקונספט. יום משפחה שמח גם לכם!!!