"כל הכבוד, זה בכלל לא מובן מאליו, לגדל ילד לבד", הגיבה לי חברת פייסבוק לפוסט שכתבתי על עוד הישג של הבן המתבגר שלי. התגובה שלי הייתה מידית. "לילד שלי יש אבא. אבא תומך, אוהב, מפנק, שמגדל אותו יחד איתי. הוא בוחר לא להיחשף כמוני אבל הוא שם והוא אבא נהדר".

פעם אחרי פעם הפרסונה הדיגיטלית שלי מתויגת כאם חד הורית. כמות הפעמים בה פנו אלי מאמצעי התקשורת כדי לבקש ממני לדבר בשמן אימהות חד הוריות או יחידניות מוגזמת לחלוטין. לפעמים אני מתקנת ומסבירה, לפעמים אני מתפוצצת מעצבים, כי אני נעלבת.

אני נעלבת בשמו של האקס שלי, שהוא אבא מדהים. בחיי. זה שהתגרשנו, כי משהו לא עבד שם, לא אומר שהוא לא משקיע בחינוך של הילד. למען האמת, יש רגעים שהוא המבוגר האחראי בכל המשולש הזה. ואני חושבת שמערכת היחסים הזאת טמונה ההצלחה הסופית של המפעל הזה, הבן המתבגר של שנינו. שנינו מגדלים אותו, גם אם בבתים שונים ובצורה קצת שונה. שנינו נותנים מרחב אחד לשני ושנינו תמיד יוצרים חזית אחידה כאשר יש צורך לקבל החלטה חשובה.

התפיסה הזאת של נשים גרושות כחד הוריות, יש לה סיבה. סטטיסטיקת הגירושים המכוערים מרקיע שחקים, כמות ההורים שמתנכרים לילדים שלהם אחרי שעזבו את הבית – מטורפת. ועדיין, אני חושבת שיש כאן עוד משהו, משהו שאף אחד לא מעלה על הדעת או מדבר עליו. יש משהו בקלות הזאת שקובעים על כל אישה שמגדלת את הילד בביתה בלי בן זוג שחי, קיים או ישן איתה באותה מיטה – שהיא מגדלת את הילד או את הילדים לבד.

אבא שלו לגמרי מתפקד. מרינה והבן, איתי

אבא שלו לגמרי מתפקד. מרינה והבן, איתי

כן, הנרטיב של אימהות חד הוריות מאד אהוב על אנשים, וזאת מכמה סיבות בעיני. כי כולנו רגילים ואוהבים להשוות את החיים שלנו עם חיים של אחרים. וכאשר אנחנו מתצפתים על מישהי ורואים בתמונה רק אותה ואת הילד או הילדים שלה, אנחנו מתמלאים קודם כל פטרונות. לפני הכל. אנחנו רגילים לראות באנשים דמויות של ריאליטי, סיפור סוחט דמעות. ומה יותר טוב מלחזק את האגו של עצמך מאשר להשתוות למישהו בידיעה שיש לך יתרון עליו.

היחס לכל גרושה כאל אם חד הורית שווה ערך לישיבה על הכורסא בבית עם דלי פופקורן מול ערוץ האח הגדול. למה אנחנו מכורים לנרטיב של מסכנות? כי זה מוציא אותנו טוב. כי זה גורם לחיים האפורים שלנו להיראות יותר מסעירים, הידיעה הזאת שאי שם יש מישהי או מישהו שקשה להם יותר. או שזה סוג של משחק מקדים הזוי ממש, כדי לדבר על זה אחר כך עם חברה אחרת או בן הזוג, סוג של ריכול עסיסי או משחק מקדים.

זאת צביעות מטורפת, להחליט על מישהי בלי לדעת, שהיא מגדלת את הילד שלה לבד. צביעות, ניסיון לבסס את האגו הפגום של עצמך על חשבון של מישהי אחרת. אגב, זה תמיד איכשהו מגיע מנשים. נשים בעלות משפחה, שחיות עם בן זוג. הן תמיד אוהבות להניח עליך שאת עושה את זה לבד. אולי כי זה מדליק אצלן משהו, איזו פנטזיה אפלה, שהן בעצמם מפחדות להגשים?

אני מבקשת – תפסיקו למדוד אותי לפי אמות המידה שלכן. תפסיקו להרים את הביטחון העצמי שלכן על חשבוני.אני לא חד הורית, אני גרושה. אני אמא לילד ולילד הזה יש גם אבא. ושנינו מגדלים אותו, גם אנחנו משפחה, אולי חריגה, אבל בסופו של דבר, ברגע שנולדו לכם ילדים, גם אם תתגרשו מיליון פעם, עדיין תישארו משפחה.