שפע סימנים ישנם לכך שהילד הגיע לגיל ההתבגרות: הוא נכנס הביתה ומסתגר בחדר, אומר שהכל בסדר ולא מפרט, מדבר במשפטים קצרים, עסוק בחברים שלו, לא רוצה להצטרף לפעילויות משפחתיות, מחובר לנייד ובכל פעם שאת מוציאה יותר מכמה מילים הוא אומר "את חופרת". מוכר?

גיל ההתבגרות מכריח אותנו לשנות את הגישה ולהפוך ממחנך למאמן, קואצ'ר בשפת העם. אם עד עכשיו הכנסנו בכל משפט שני איזה מסר חינוכי פלוס אג'נדה, לפתע יש לנו תחושה שהדעות שלנו דיי מעצבנות ומשעממות אותם ומה שאנחנו אומרים בכל מקרה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אם קודם אמרתי לילדה 'תלבשי מעיל לפני שאת יוצאת' והיא הסכימה מיד היום היא עונה לי: 'עזבי אותי, לא קר לי'. וכמובן יש גם את המשפטים: "את לא מבינה אותי אף פעם", "את מנדנדת" ו"אל תבואי לבית ספר את עושה לי פאדיחות".

גיל הנעורים מאופיין ברגשות חזקים וקיצוניים, חושים מחודדים ויכולת לזהות זיוף ממרחקים. השינוי התמידי והמהיר שדרכו הם חווים את עצמם גורם לכך שהדקלומים הרגילים והטובים שעבדו לנו עד עכשיו פשוט כבר לא עובדים.  כשהילד היה צעיר וחזר מהגן עם ציור יפה ואומר לאבא: תראה איזה ציור עשיתי בגן" האבא שהיה עסוק במשהו אחר המהם קריאת התפעלות וחזר לענייניו. סביר להניח שהקשבה כזו מספקת בגיל צעיר אך ברור שהיא לא תעבור את החיישנים הרגישים של המתבגר. למתבגר בדרך כלל אין יכולת ביטוי גבוהה בטח לא מול הוריו ולכן גיל ההתבגרות מחייב אותנו ההורים לפתח מיומנויות שיאפשרו לנער/ה להרגיש שנוח ולחוש שכדאי להם לפנות אלינו בכל נושא שמעסיק אותם.

מתבגרים מעמידים את הוריהם במבחן התמידי: כמה אנחנו באמת קשובים, כנים ואמפטיים אליהם. בכלל מה שמאפיין את דור המתבגרים הנוכחי הוא שהוא זקוק להרבה יותר תמיכה מהבית. זה דור שחשוף הרבה יותר לביקורת (מחוברים 24/7) והיום יותר מפעם אנו ההורים נדרשים להוות עוגן ומקור תמיכה.

אז איך עושים את זה?

פחות עצות

כשיש לנו ילד צעיר אנחנו באופן ספונטני מציעים לו פתרונות כל הזמן, מדגימים לו מה לעשות, מסבירים ומנמקים. עם מתבגרים מומלץ להציע עצות ועזרה רק כשמתבקשים (במידה ואפשר). הסיבה היא שמטרת ההורות בגיל זה היא לעזור למתבגר לפתח עצמאות, לא רק מעשית אלא גם מחשבתית, לעזור לו להכיר את עצמו, את רגשותיו ואת הערכים החשובים לו.  להיות אדם בוגר משמעותו לקחת החלטות בעמך על בסיס האישיות, המוסר והערכים ונסיון החיים. ככה גם אנחנו התבגרנו (ומתבגרים)וכך  גם הנוער.

שיח ערכי

רב השיחות של הורים עם מתבגרים נעים סביב נושאים טכניים –" מתי לאסוף אותך, סדר את החדר, יוצאים בשעה זו וזו...וכו' נהוג לדבר על שיח רגשי אך בפועל  שכאמא שואלת את בנה" איך אתה מרגיש לגבי מה שקרה..." היא תקבל תשובה מעורפלת או התעלמות. במיוחד אם זה לא סגנון השיחה הרגיל בבית והנער לא ספג זאת מילדות. יהיה קצת קשה לצפות מנער שידבר על רגשותיו כשאינו מורגל בכך. לכן מוצע שיח ערכי. דוגמא: כשאם מוטרדת לגבי סגנון הלבוש של בתה אפשר לפתח על הנושא שיחה כללית (לא שנייה לפני שהיא יוצאת מהבית עם מחשוף ואודם אדום) ולשאול: למה נערות אוהבות להתלבש בצורה כזו? מה הן מרוויחות מכך? האם מופעל לחץ חברתי בנושא? האם זה קשור לפרסומות? מה היית אומרת לנערה שמתלבשת חשוף? את חושבת שיש קשר בין להיות מקובלת לבין להתלבש ככה? ועוד שאלות בסגנון.

להשתמש בטכנולוגיה

הטכנולוגיה היא חלק מחיינו. מרבית בני נוער מבזבזים זמן רב ברשת ויש לכך גם אספקטים חיוביים. למשל, הם יכולים לכתוב כל מה שעל לבם ואת מחשבותיהם בלי שיקטעו אותם באמצע, הרשת מאפשרת להם זמן חשיבה ויכולת הפנמה בלי להרגיש חשופים מידי (לעומת שיחה פנים אל פנים), נגישות למידע נחוץ ועוד. כדאי להשתמש באמצעים האלו להעברת מסרים שאנו ההורים מתקשים לעשות פנים מול פנים עם בני הנוער. אפשר לשלוח סמס, להעביר מסרים בוואטסאפ, לשלוח לינק לאתר רלוונטי וכו'. רצוי שהמסרים לא יהיו שיפוטיים אלא מעצימים, כנים ותומכים.

הרבה פעמים המתבגר לא יגיב, לפחות לא מיד. אל תעלבו. המסרים מחלחלים בכל זאת.

שיח לא שיפוטי

להקשיב ולהיות נוכח בהקשבה ולשאול שאלות המביעות התעניינות בצורת החשיבה של הילד ולא חטטנות וסקרנות (שנובעות מחרדה) לגבי איפה הוא היה ומה עשה. הקשבה ושאילת שאלות מתעניינות ולא שיפוטיות דורשת תרגול .הורים בדרך כלל חשים מצוקה מהסיפורים שבני הנוער מספרים להם (לדוגמא: כשנערה מספרת על חברים שהשתכרו) ולכן אינם קשובים באמת אלא מנסים להפיג את החרדה בנאום חינוכי. הקשבה והבעת עניין לא בצורה שיפוטית יגרמו לנער לשתף שוב.

אין הכוונה שאנחנו צריכים להסכים עם הדברים הנאמרים אך בראש וראשונה כדאי לשים דגש על תקשורת טובה, שעיקרה הקשבה אמפטית והמשמעות שלה היא שהמתבגר מרגיש בטוח שיש לו מקום בו הוא אהוב ומקובל מספיק לחשוף את רגשותיו וחוויותיו.

שיקוף

טכניקה מעולם הטיפול הזוגי. המשמעות של שיקוף היא לחזור על מה שנאמר כמעט באותן מילים. יש לכך שתי מטרות: הראשונה- הנער מרגיש שבאמת מקשיבים לו והשנייה- המתבגר ישמע את מה שהוא אומר מ"בחוץ"  ויוכל להפעיל בעצמו סוג של ביקורת על דבריו.