ב -2 בדצמבר 1983 הגיעה אלינור וויליאמס בת ה-18 לתחנת האוטובוסים המרכזית בלב וושינגטון. בין זרועותיה נחה מכורבלת בתה התינוקת אפריל, בת שלושה וחצי חודשים, לבושה בחליפת-שלג בצבעים ורוד-לבן. השתיים עשו את דרכן בתחבורה ציבורית לקנזס. בוושינגטון ציפתה להן עצירה של שלוש שעות. אלינור התיישבה באחד מהספסלים באזור ההמתנה של הנוסעים, לצדה תיק החיתולים של הילדה ובעיניה עייפות גדולה. ציפתה לה עוד נסיעה ארוכה וכיאה לאם טרייה, היא הייתה ערה עוד לפני שהשמש עלתה. אחת מהנוסעות והנוסעים הרבים שחלפו על פניה עצרה לפתע והחלה לפטפט עמה. היא הייתה אפרו-אמריקנית בשנות ה-20 לחייה, חביבה וידידותית, נמוכה ורזה. זו היתה אמורה להיות שיחת סרק עם אישה ארעית, מסוג המפגשים שבני אדם מקיימים אלפי פעמים בחייהם מבלי לזכור בכלל. אבל לא הפעם. המפגש הקצר הזה, כל פרט ופרט בו, נצרבו עמוק בזיכרון ושוחזרו בכל יום ב-34 שנים שחלפו מאז. האישה הזרה הזו ניפצה את חייה של אלינור לרסיסים ברגע אחד בלתי נתפס, במה שנחשב עד היום כאחת מהתעלומות הגדולות ביותר שידעה ארה"ב אי פעם.

האישה הציגה את עצמה בשם לטויה וסיפרה שהיא נוסעת מערבה. ייתכן בהחלט ששני הפרטים הללו הם שקר מוחלט אבל לאלינור לא הייתה סיבה לחשוד או להניח אחרת. אחרי כמה דקות של פטפוטי נימוסין והתלהבות מהפעוטה שאלה לטויה בקול מתוק ביותר "אכפת לך שאני אחזיק אותה קצת? רק לרגע?

"היא היתה ידידותית, ושאלה אותי המון שאלות כמו "לאן אתה הולכת? "ו"בת כמה התינוקת שלך?" היא הייתה נחמדה, אתם מבינים? ישבתי לידה, ממש שם, אז חשבתי לעצמי 'נו, בסדר, שתחזיק אותה קצת, למה לא?'", משחזרת אלינור בכאב.

לטויה, בהנחה שזה באמת השם שלה, לקחה את אפריל בידיה וערסלה אותה ואחרי כמה רגעים אמרה שחייבים להחליף לה חיתול.

"היא אמרה:' 'הו, אל תדאגי, אני אקח אותה לשירותים. את נראית עייפה".  הייתי ספקנית קצת אבל אמרתי "נו, טוב ... שיהיה." מפני שבאמת הייתי עייפה. ואז חשבתי על זה עוד רגע אבל כבר אמרתי לה בסדר והיא כבר קמה ולקחה אותה לשירותים. בערך 10 דקות מאוחר יותר, כשהיא עדיין לא חזרה, התחלתי להתעצבן".

וויליאמס נאבקת כל יום מחדש לחיות עם ההשלכות של המעשה הזה: למשך כמה דקות היא הפקידה את בתה התינוקת בידי אישה זרה בתחנת אוטובוס, סתם אשה. לטויה שמה, או אולי לא.

"היא הלכה להחליף לה, "אומרת וויליאמס, "ומעולם לא חזרה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן".

"אני מאשימה את עצמי כל יום מחדש"

אלינור ויליאמס בת 52 היום. היא גדלה והתגוררה בחווה בת תשעה דונמים בדרום-מזרח וירג'יניה. עד לאותו הבוקר בו יצאה לקנזס היא לא הרחיקה יותר מ -30 קילומטרים מביתה.

ויליאמס מעולם לא דיברה בפומבי על הטרגדיה המחרידה הזו שפקדה אותה אז, בגיל 18. את הזיכרונות שמרה בעיקר לעצמה, קבורה תחת הר של צער, חרטה, בושה ואשמה.

אפריל וויליאמס

אפריל וויליאמס

לפני מספר שבועות, הבלש שטיפל בתיק יצר קשר עם וויליאמס בקונטיקט, שם היא חיה מאז 1988, וביקש ממנה לדבר עם התקשורת. הפרסום טוב למקרים כאלה, אמר לה, כשאת מנערת את העץ, משהו עלול ליפול. בנוסף, זה עידן האינטרנט. הפעם האחרונה שוויליאמס דיברה בפומבי על אפריל התרחשה בימים שאחרי החטיפה, סיפורים ותמונות לא הגיעו בכזאת קלות לכל חור בכדור הארץ באופן יומיומי ופשוט כפי שהם מגיעים עכשיו.

וויליאמס נרתעה מריאיון פנים מל פנים, ואמרה לכתבת בטלפון שקונטיקט היא "מקלט הבטוח" שלה, שהיא רוצה להישאר שם לבד שם, ללא עבר כואב. היא סיפרה שהיא ניסתה במשך שנים להדחיק את הפרטים, להיפטר מכל מה שקרה באותו יום אחר הצהריים, פרט לפניה הקטנות של אפריל.

לבסוף היא הסכימה.

"כמובן שאני מאשימה את עצמי", היא אומרת היום, ידיה רועדות, "אני מאשימה את עצמי בכל רגע נתון, ממש עכשיו. במשך 34 שנים ברצף. זה לא משהו שזה נגמר. אני מתמודדת עם זה כל יום, בין אם אני מדברת על זה ובין אם לא... זה תמיד בראש  שלי. אני שואלת שוב ושוב ושוב "איך יכולת להיות כל כך טיפשה? למה? למה עשית את זה? למה נתת לה אותה?""

היא חיה לבדה ועובדת כטכנאית כירורגית, מסייעת לרופאים עם המכשירים שלהם בחדרי הניתוח. היא "קרובה בצורה קיצונית" לבנה ולבתה הבוגרים, שניהם נולדו אחרי אפריל. יש לה שני נכדים והיא מקווה לעוד, היא אומרת.

"היו זמנים כשהייתי צעירה יותר שרציתי להתאבד, פשוט הרגשתי כל כך רע וכל כך אשמה אבל הילדים האחרים שלי היו תמיד הכוח שלי. שאלתי את עצמי מה הם יעשו אם משהו יקרה לי? אני זוכרת שהגעתי הביתה לילה אחד אחרי העבודה וחשבתי, 'אני יכולה פשוט לנסוע מהר ולהיכנס בעץ, ואף אחד לא יידע שהתכוונתי לעשות את זה' ואז שוב חשבתי על הילדים האחרים שלי".

"תגידי לנו למי מכרת את התינוקת שלך"

וויליאמס הייתה בת ארבע כשאמה נפטרה ב- 1969, בליל חג המולד. היא השנייה מבין שישה אחים ואחיות וגדלה על ידי אביה בחוות הסבים והסבתות מצד האבי ליד סאפוק, וירג'יניה. בסוף 1982, כשהייתה בוגרת תיכון, גילתה שהיא בהיריון.

"לא הייתי מרוצה מזה", היא נזכרת. "אני מתכוונת... הייתי בת 17! לא רציתי ללדת תינוק. חשבתי על הפלה אבל אז החלטתי שלא... יש משהו כשתינוקות מתחילים לזוז ולבעוט. את יודעת שגדל בתוכך משהו ונוצר איזה קשר פנימי. זה פשוט משהו מיוחד".

אפריל נולדה ב- 17 באוגוסט 1983, חודשיים לאחר סיום לימודיה של אפריל בתיכון. וויליאמס אמרה כי האב היה נער מקומי שלא רצה לקחת שום חלק מההורות. גם היא לא ראתה ביניהם עתיד, והשניים ניתקו כל קשר אחרי שהתינוקת נולדה.

באותה תקופה ויליאמס בכלל התעניינה במישהו אחר: חייל בקנזס, צעיר שלא ראתה מעולם. אחד מאחיה שירת בצבא. במסגרת תפקידו הוצב בפורט ריילי, שם פגש חבר לנשק בשם קווין. האח הזכיר באזני אותו קווין את אחותו אלינור. מהר מאוד היא וקווין הפכו לחברים לעט בזמן ההיריון שלה, החליפו ביניהם מכתבים ותצלומים במשך חודשים ודיברו בטלפון. בנובמבר אותה שנה, קווין העביר לה כסף עבור כרטיס אוטובוס לקנזס כדי שיוכלו להיפגש ולבלות את החגים יחד. לפני כן, ויליאמס מעולם לא יצא מדרום-מזרח וירג'יניה.

היא גם מעולם לא הגיעה לקנזס.

היא הגיעה עד וושינגטון, שם העבירה את השבוע הנורא בחייה, מפוחדת, מבולבלת, מבוהלת, מספרת שוב ושוב את סיפור החטיפה באוזני עשרות בלשים בחקירות תובעניות, עונה על מאות שאלות קשות שהטיחו בפניה אנשים קשוחים במדים ודרגות.

והם לא חסו עליה. בתמצית התמקדו רשויות החוק בשאלה " מה עשית לה? תגיד לנו. איפה היא?".

כן, הם יצאו מתוך נקודת הנחה שהאם האומללה והצעירה ניסתה להיפטר מבתה. הנורא מכל היה איש הפוליגרף ששאל בקול רגוע ומונוטוני: "מכרת את התינוקת שלך?" והיא, שטופת צער וכאב, חזרה על האמת היחידה שהייתה לה: לטויה לקחה אותה!

לבסוף, כשהמשטרה נראתה מרוצה מסיפורה, נשלחה ויליאמס חזרה לביתה אל החווה. לדבריה, היא מעולם לא ביקרה שוב בוושינגטון "ואני גם לעולם לא אבקר. אף פעם".

אף אדם בעולם לא ראוי לאמון

"לפני שנה בדיוק נחטפה ילדה בת שלושה חודשים במסוף האוטובוסים הישן של טריילוויס במרכז העיר וושינגטון, מה שהוביל לאחד המצודים הגדולים והארוכים ביותר בהיסטוריה של העיר. היום, הסיכויים לשובה של התינוקת כבר פחתו, אך התקווה, כך נראה, לא. "- וושינגטון פוסט, 3 בדצמבר 1984.

גם היום יש עדיין תקווה, אם כי חלשה מאוד. אפריל שקלה 5 ק"ג כשנעלמה. בהנחה שהיא חיה,בקיץ שעבר היא חגגה את יום הולדתה ה-34.

אפריל ויליאמס, כפי שהיא צפויה להיראות היום

רישום פוטנציאלי של פניה של אפריל התינוקת, כפי שהייתה צפויה להיראות כאדם בוגר. צויר ב-2011

"אני די בטוח שזו "החטיפה הקרה" היחידה שעדיין נשארה פתוחה אצלנו, זה המקרה היחיד בו החוטף הוא זר מוחלט ועדיין יש לנו קרבן", אמרה לאחרונה מפקדת משטרת וושינגטון לסלי פרסונס, ראשת מחלקת החקירות הפליליות. "הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות באופן יזום בשלב זה הוא לשים את זה בתקשורת. אני מקווה שמישהו יראה את זה, ויתקשר אלינו".

אם החטיפה הזו הייתה מתרחשת בימים אלו, קרוב לוודאי שהיו כמה וכמה קטעי וידאו של לטויה בתוך מסוף האוטובוסים. מצלמות האבטחה היו תופסות אותה באזור ההמתנה, מפטפטת עם האם אבל ב-1983 עדיין יכולת לגנוב תינוקת במרחב הציבורי בלי שמצלמות יעקבו אחרי כל תזוזה שלך. "אם היו לנו תמונות של החשודה, "אומרת פארסונס, "היינו בהחלט מפרסמים אותן לציבור".

ללטויה היה שיער קצר, כהה וגלי. היא לבשה מכנסיים ירוקים ומעיל סקי לבן עם ריפוד פרחוני סגול, כך סיפרה וויליאמס לבלשים. ביום השנה השני לחטיפתה התפרסמה במהדורות החדשות בקשה סטנדרטית של המשטרה לעזרה: "לתינוקת קוראים אפריל וויליאמס. יש לה כתם לידה קטן על מפרק ידה השמאלית בקו ישר". הבקשה הייתה עיבוד תמציתי של העובדות הבסיסיות, שחזרו על עצמן פעמים רבות במהלך השנים, כולל פרטים מהזיכרון של האם מהחוטפת: "ייתכן שלחשודה יש אחות בשם לטישה או נטישה. המזל שלה הוא אריה. היא מתוארת כבעלת עור כהה ועל פניה יש כתמים. יש לה שני חורים בכל אוזן".

בעיתונים באותם ימים דיווחו שהאישה בתחנת האוטובוס לקחה איתה את התינוקת אל דלפק מזון מהיר לקנות סודה. פרט זה הופיע בעיתון שוב ושוב, אבל הוא לא הוכח מעולם, אומרת וויליאמס. היא זוכרת שקראה אותו באותו שבוע ואומרת שהטעות לא הפתיעה אותה, כי היא למדה, בתוך שעות ספורות בלבד, לא לסמוך על אף אחד שהיא לא מכירה: שוטרים, עיתונאים, זרים בתחנות אוטובוס - אף אחד לא ראוי אמון.

"ככה אני עכשיו, "היא אומרת. "וככה זה יהיה תמיד".

החוטפת היא רוח רפאים עד היום

שעות לאחר החטיפה, נהג אוטובוס וכמה נוסעים דיווחו על שראו אישה, אשר תאמה את תיאורה של החשודה, נושאת תינוקת בידיה. לפי העדויות, האישה נראתה במחוז פרינס ג'ורג'. חוליות של אנשי משטרה ומתנדבים התבצרו באזור במשך ימים, דפקו על דלתות, ראיינו אנשים, חיפשו רמזים. אבל ללא הועיל.

תעלומת החטיפה

סקיצה של החוטפת, לכאורה, כפי שצוירה במשטרת וושינגטון

בינתיים בווירג'יניה, וויליאמס הפכה במהרה לאישה הזו שכולם נועצים בה מבטים מלאי רחמים וסקרנות.

"פשוט לא יכולתי להתמודד עם כל מי שהביט בי ודיבר עליי והיה לו משהו להגיד על המצב שלי", היא נזכרת. "אלה תמיד היו דברים בסגנון: "היא נתנה לה את התינוק" או "היא פשוט לא התאימה עדיין להיות אמא." מדהים כמה בני-אדם הם אכזריים, עד כמה בני אדם הם מרושעים. עד שקורה להם עצמם משהו".

חודש לאחר החטיפה, וויליאמס עזבה את החווה לקנזס שוב על אותו אוטובוס. מבחינה רגשית היא הייתה עדיין נערה מתבגרת, אמרה.

קווין, אותו חייל מפורט ריילי, היה שם כשיצאה מהאוטובוס.

"כל מה שנזקקתי לו היה תינוק קטן שיחליף את אפריל, " מודה ויליאמס. "הוא ידע שהסיבה היחידה שביקשתי לבקר אצלו היתה שרציתי להיכנס להריון שוב, כי רציתי עוד אפריל. חשבתי שזה יגרום לי להרגיש טוב יותר. חשבתי שזה יגרום לי לכאוב פחות. אבל למעשה כל מה שזה עשה היה לגרום לזה לכאוב אפילו יותר".

עד מהרה איבדה את הקשר עם קווין. בתם נולדה בספטמבר שלאחר מכן.

וויליאמס ביקשה ששמה של הבת לא יפורסם, למען פרטיותה. היא בת 33 היום ומבינה את הנסיבות בהן הגיעה לעולם. וויליאמס סיפרה לה את הסיפור כשהייתה נערה. היא גם סיפרה אותו לבנה, שנולד ב-1986. לשלושה היו שיחות ארוכות על אפריל ועל ההשפעה הרגשית של היעלמותה, אומרת ויליאמס. השניים יודעים שכל 17 באוגוסט הם נדרשים לעזוב את אמם לבד, להניח לה.

"אני תמיד מבלה את יום ההולדת של אפריל לבדי, "אומרת וויליאמס. "אני לא רוצה להיות ליד הילדים האחרים שלי, כי זה היום שלי ושל אפריל. אני פשוט יושבת וחושבת עליה, מחזיקה את התמונה שלה ובוכה. אני רק תוהה מה עלה בגורלה, איפה היא. כל הדברים האלה שילדים עושים בבית הספר, הפרסים שהם מקבלים... האם היא קיבלה פרסים? האם היה לה נשף סיום? היא הלכה אליו? עם מי? מה היא גדלה להיות? האם יש לה קריירה? האם התחתנה? האם יש לה ילדים? זה חסר טעם. אין שום דבר יותר חסר טעם מלחכות לתשובות שלעולם לא יגיעו".