לפני מספר ימים פרסמתי בפייסבוק הפרטי שלי שאלה פשוטה: "האם יש כאן מישהו שלא חוגג את ליל הסדר בכלל?"

הפוסט הזה היה פוסט אישי שאין לו שום קשר לעבודה שלי והשאלה הזו לא הייתה אמורה להתפתח לכתבה. שאלתי כי חשבתי שלראשונה בחיי נוצר מצב שאאלץ להעביר את ליל הסדר ללא המשפחה שלי ותהיתי עד כמה אני לבד עם העדר-החגיגה הזו. הייתי בטוחה ששניים-שלושה אנשים יגיבו אליו. בפועל, הגיבו אליו המון אנשים והתגובות (גם הכמות וגם ההסברים עצמם) כל כך היממו אותי שהחלטתי לחזור לחלקם בשיחה פרטית ולשאול מה גרם להם לוותר מרצונם החופשי על החגיגה המסורתית.

"האידיליה של המשפחתיות סביב שולחן הסדר, סטייל קיפי ורחוב שומשום, כבר מזמן לא קיימת אצלי בראש, גם לא ברמת הנוסטלגיה" אומר עופר גלעד, בן 41 מראשל"צ, נשוי ואב לתאומים, "אני לא זוכר תאריך מוגדר שלאחריו הריטואל הזה נמאס עלי במקום לרגש אותי, אבל המגמה התחילה לקראת סוף השירות הצבאי, כשנאלצתי שנה אחרי שנה לשתף פעולה ולקחת חלק פעיל בנהלים מחמירים של כשרות בבסיס".

בהמשך, לדבריו, מגמת המיאוס מהחג הזה רק התרחבה. "ככל שקראתי את ההגדה בעיניים יותר ויותר ביקורתיות. האזכורים התכופים של רבנים זכרים ומה אמרו, של אגדת ילדים ילדותית ודיכוטומית עם "טובים" ו"רעים", פשוט הפסיקו לייצג אותי. ואז הגיעה החשיבה המחודשת על מילת תינוקות, והמשבר הקשה והטראומטי שחוויתי בעקבות העניין. מכאן והלאה המיאוס מכל מה שמריח רבנות שמרנית היה מוחלט, והרצון שלא לקחת חלק בשום ריטואל אורתודוכסי היה כבר חזק מכל אי נעימות כלפי בני משפחה כאלה או אחרים. מאז, לא ישבתי יותר סביב שולחן סדר".

תחושת המיאוס התחילה לקראת סוף השירות הצבאי. עופר גלעד

תחושת המיאוס התחילה לקראת סוף השירות הצבאי. עופר גלעד

"מעולם לא חגגתי את פסח", מדגיש תואר ישראל, בן 23 מבאר שבע. "עד שנת 2013 רק שמרתי פסח. גדלתי בבית חרדי אז לא אכלתי חמץ כי בבית  ופסח זה ייהרג בל יעבור. שמרתי כי כפו עלי.  ב-2013 כבר הייתי בצבא אז אכלתי אוכל צבאי-כשר לפסח. רק שאז הצלחתי להסליק לבסיס חטיפים לא כשרים. אכלתי אותם ונשארתי בחיים. כך קרה גם ב- 2014 שניצלתי מסדר משפחתי.

ממש לפני פסח 2015 חזרתי לבית של ההורים לאחר ניתוח בכליות. אז הייתה תקרית אלימה מול אבא ומאז יצאתי לחג החירות-עזבתי באופן מוחלט את הבית. מאז 2015 אני אדם חופשי ואני לא חוגג פסח. אני כבר לא כבול למסורות חסרות היגיון או ביסוס או סיבה ואני לא עושה דברים שפשוט לא מתחשק לי. היום אני מחליט מתי אני חוגג, את מה וגם איך, כי התשובה 'זה מה שנהוג אלפי שנים' לא מעניינת אותי".

היום אני מחליט מתי אני חוגג, אני אדם חופשי. תואר ישראל

היום אני מחליט מתי אני חוגג, אני אדם חופשי. תואר ישראל

מיכאל גינזבורג, בן 30 מת"א אומר שהוא פשוט לא מאמין בקונספט של חגים למיניהם. "אני מאמין במשפחה, חברים ואהבה. אצלנו במשפחה נפגשים כשאפשר ובעיניי, חגיגה ספונטנית של החיים תמיד עדיפה על תכנון מראש".

לדברי גינזבורג, במשפחתו נהוג כך מאז ומעולם: "אמא שלי לא חשבה שזה נכון לאלץ רגשות שמחה או איחוד משפחתי. זה צריך לבוא מאהבה ורצון כנה. יש עדיין אובססיה עם לאום ודת בציבור הישראלי כאילו זה עניין של חיים ומוות. חג, לרוב, מאלץ אותנו לזייף את תמצית האנושיות, לתת מראית עין של רהב קיומי טהור ובפועל לא פעם זה לא המצב הנתון".

גם אביטל בן נון, בת 51 מחיפהלא מחבבת את הארוחה הגדולה המתוזמנת בלוח השנה: "אף פעם לא התחברתי לחג הזה, לא לתחושת הלחץ שלפני (איפה חוגגים, למה, מי לא מדבר עם מי, מי רב עם מי, מי מוזמן), לא למשפחתיות המורחבת (אפילו 'משפחתיות קטנה' גדולה עלי לפעמים), לא לטקסטים שאין לי כוח להתאמץ להבין, לא לאוכל ולא לזיופים.
בצבא הייתי מאלה שהתנדבו להישאר בבסיס לתורנות. בשנים מאוחרות יותר למדתי מאימא ששקר לבן ("היא לא מרגישה טוב") לפעמים פחות פוגע מהאמת ("לא בא לה לבוא") ונתתי לה יד חופשית לבלף בשמי. לפני שנתיים יצא לי בפעם הראשונה להתעמק, בלית ברירה, בטקסטים והחלטתי סופית שזה לא בשבילי."

ומה תעשי בזמן ליל הסדר?

"מה זאת אומרת? אשלים פרקים בסדרות!"

אף פעם לא התחברתי לחג הזה. אביטל בן נון

אף פעם לא התחברתי לחג הזה. אביטל בן נון

לא כולם נמנעים מלחגוג את ליל הסדר בגלל העדר חיבור לחג. יש גם כאלה עם סיבות פרקטיות. לעמית טופוס, בת 38, גרושה פלוס 1, מגבעתיים, יש בחינות לשכה בחודש יוני הקרוב והיא ממש מעדיפה ללמוד במקום לזמר את 'מה נשתנה'. "אני בפיגור פסיכי בחומר", היא מסבירה, "נראה לי הרבה יותר הגיוני להעביר את הערב בלמידה מאשר מסביב לשולחן עם ערימת מצות. הילד יעביר את ליל הסדר אצל הגרוש, אני אעביר את ליל הסדר עם הספרים. כל אחד והמרור שלו".

גם בלה רבוי, בת 30 מת"א לא חגגה את ליל הסדר במשך המון שנים מסיבות מעשיות למדי. "עבדתי כברמנית וזה פשוט מעולם לא התאפשר. בשנים בהן לא חגגתי זה חצי הפריע וחצי לא. הפריע כי רציתי להיות בבית עם כולם במקום למזוג בירות ולא הפריע כי באותה תקופה לא האמנתי בכלל ובזתי לכל העניין של הדת. בשנים האחרונות הפכתי להיות אדם הרבה יותר מאמין אבל גם השנה לא יצא לי לחגוג את ליל הסדר כי אני בחו"ל".

מזגתי בירות במקום. בלה רבוי

מזגתי בירות במקום. בלה רבוי

וכן, יש כמובן את העניין המשפחתי: אנשים שהקשר שלהם עם בני המשפחה רעוע או כלל לא קיים וליל סדר משפחתי עבורם הוא בכלל לא אופציה זמינה. נופר שדה, בת 28 מת"א, לא חוגגת את החגים מאז שהייתה נערה.

"עזבתי את הבית של ההורים בגיל 17 ומלבד קשר רופף עם אבא שלי, אני לא בקשר איתם. ניסיתי לעשות עם משפחות של חברים כמה פעמים אבל זה גרם לי להרגיש יותר חייזר ממה שאני אז ויתרתי. ליל הסדר מבחינתי פשוט ערב בבית לרוב. כשאני עובדת במשהו שאפשר לעשות בו משמרת בערב חג אני הולכת על זה כי זה מסיח את הדעת. זה ממש מבאס ולכן כל שנה ההתלבטות אם ללכת לסדר לא שלי (אם הוזמנתי) היא בעייתית. אי אפשר לצאת מזה, בכל מקרה אהיה מבואסת כי חגים זאת תמיד תזכורת למצב המשפחתי העגום שלי".

תזכורת למצב המשפחתי. נופר שדה

תזכורת למצב המשפחתי. נופר שדה

מרינה קיגל, בת 41 מחולון, גרושה פלוס אחד, מסכמת:  "השנה אני שוב לא חוגגת את ליל הסדר. זה לא שאין לי עם מי, אני מקבלת מלא הזמנות מחברות. מספר פעמים אף נעניתי להזמנות כאלה ונהניתי ביג טיים להכיר את המשפחות של החברים, אבל למרות כל החום ואהבה שהרעיפו עלי, הרגשתי קצת לא שייכת. כמובן שאני מסוגלת להיות ייצוגית ולנהל סמול טוק עם כל אחד מסביב לשולחן, אבל השנה אני מעדיפה להיות בשקט עם עצמי".

זו הפעם הראשונה שאת לא חוגגת את ליל הסדר?

"לא. הבן שלי חוגג לרוב עם אבא שלו ומשפחתו או חבריו. וזה לגמרי סבבה. אני רואה נטפליקס ועוברת על הפיד שלי, רואה את השולחנות העמוסים כל טוב, את המשפחות סמוקות הלחיים ששרות "חד גדיא", את התלונות של כולם על קרובי המשפחה המעיקים, ההורים הנודניקים והוויכוחים מי מקפיץ את הסבתא הביתה. זה מצחיק לקרוא ולראות את זה, אבל מהצד. אולי בשנה הבאה אני סוף סוף אתבגר ואחליט לארח את הסדר בעצמי, אבל לא השנה. השנה אני נחה ומתבוננת בכם. אז תתנהגו יפה."