רגע לפני פסח ושוב את מרגישה כל כך לבד. שוב את מרגישה איך הכל עלייך ואין לך אויר מרוב משימות ומרוב מטלות. לפניי שבועיים לא נשמת כי היית בלחץ לארגן מסגרות לילדים. כל השבוע לא נשמת, כי כל בוקר היית צריכה לזכור מי הולך לאיזה מסגרת, ממתי עד מתי ולמי צריך להביא ארוחת עשר.

מתנות למורות, גננות, סייעות, סייעות מחליפות והשומר. מתנות לאמא שלך ולאמא שלו. ועוד משהו קטן לעוזרת ועוד משהו יפה לחברות הכי טובות. ואז בגדים לילדים ונעליים לחג. ואת מתלבטת האם לקנות לבד ואז להחזיר את הכל כי זה קטן במידה, להיא זה צפוף בבית השחי, להוא לא נסגר הרוכסן וההיא סתם לא מוכנה ללבוש סגול – או לקחת את כולם איתך לקניון ושוב להתבייש בעצמך ובילדים ובזה שאת האמא הזאת שצורחת על הילדים בחנות במקרה הטוב, או רודפת אחרי הילדים במסדרונות הקניון עם שקיות ועגלה במקרה הסביר.

ואז לוז הניקיונות והבישולים וצריך הלוא לפנות לפחות 3 ימי עבודה לקניות של הסופר. בראש את כבר יודעת שהפתרון הוא לחלק את האחריות. אבל אין לך כוח להסברים ולקצב שלו. אין לך כוח לחכות לו שיתפנה. שהוא יחזור בשעה הרגילה שלו מהעבודה ואחרי שיסיים את המטלות הרגילות רק אז הוא ילך לסופר, ביום האחרון ויחזור עם כוסברה במקום פטרוזיליה ואת תתחרפני ולא יהיה לך נעים להגיד שום דבר כי הוא ייכנס עם הפרצוף ה"איזה סיוט" שלו ובמקום להגיד תודה תחשבי עם עצמך – הייתי צריכה לעשות את זה וזהו.

והמילה השנואה עליי ביותר בפסח זה: "הזדמנות". כי פסח, אז זו הזדמנות טובה למיין בגדים (רק את יודעת), להעביר ארונות לקיץ (רק את יודעת) לדלל את הספרים והמשחקים (רק את יודעת). ושוב את שואלת את עצמך, אולי ניתן לילדים לעזור. הרי הגדולות כבר גדולות. ואיך ילמדו את מלאכת המיון והסדר, אם לא את תתווכי להם את זה. אבל למי יש כוח עכשיו ואת יודעת שברגע שתשימי את שתיהן באותו חדר תוך רגע מתחילות צעקות. אז מעדיפה לסיים את המקלחות והכינים והצמות ולהושיב אותם יפה לראות סרט ואז להתחיל עוד לילה לבן של סדר.

מתי שהוא, בלילה ממש שלפני החג, את תשברי. משהו קטן יפרק אותך, כי הכאב בכתף לא מרפה ויש איזו נקודה בגב ששורפת. יש רגע, כה צפוי, 14 שנות נישואין ו 11 שנות הורות ולא התקדמת. את יודעת שתבוא ההתפרצות. ותתחילי לצעוק ולכעוס ולנבוח. ולהאשים ולהתמסכן. והחג לא יהיה חג ובטח לא יהיה שמח. אצלי זה כשאני יושבת בליל הסדר וקולטת את מצב הציפורניים שלי. מוזנחות, שבורות. כי איפה שהוא בדרך שכחת לדאוג ל... אמא. לכולם קנית ועשית. לכולם חסכת את הזמן ואת העצבים. אבל עזבת אותך.

וסתם, אני לא רוצה לגרום לך להאשים את עצמך. גם כן זה מה שחסר לך עכשיו. אבל רק שתראי. מה המחיר. ושאת בוחרת לשלם אותו. אפשר אחרת. בתור התחלה לא חייבים הכל כי פסח. ויותר מזה. מהרוב את שמחה, את אוהבת שהכל נקי וממויין ומסודר. ומה שצריך נגיש ושיש חדש ומכובד לחג. את אוהבת, אז מה הבעיה? שאת לא יודעת מתי לעצור. ברגע שזה הופך מרצון למעמסה. בשנייה הראשונה של הכאב, את עוצרת ובוחרת מחדש. את העבד של ההחלטות שלך. של ה"ככה זה צריך להיות". ולאו דווקא כי ראית בבית אצל אמא. ככה את החלטת ויש סיפוק גדול בלעמוד בהחלטות וביעדים שלך. אבל מה המחיר נשמה, תגאלי את עצמך מעצמך כבר. תהיי מחוברת לקצב שלך. האמיתי. ואז זה יהיה חג. ואז הוא יהיה שמח.