אין דבר כזה "אמא מושלמת". אפשר להירגע

כמה מאיתנו חושבות שהן אמהות טובות? כמה חושבות שיש מקום לשיפור? כמה מאיתנו שאלו את עצמן, לפני X שנים, האם באמת הן רוצות להיות אימהות? פאנל מיוחד, "אמהות לא מושלמות" שמו, עסק בדיוק בסוגיה הזו, כחלק מאירוע מיוחד של און לייף  בשיתוף קניון איילון.

שירלי (נחמה) פרקש, עיתונאית, מנחת המפגש "ילדה, למי את דומה? על הגנטיקה של האהבה" ובעלת "סטודיו נחמה" ללימודי פסנתר ברמת גן: "גדלתי בבית חרדי, ואומצתי בגיל חודש לזוג חשוך ילדים. הבית שלי היה פתוח לתרבות חילונית, אבל השאלה 'מתי תתחתני ותלדי ילדים' היתה שגורה. אני רואה אימהות בצורה קצת אחרת. אני מוכנה להיות אמא לכל דבר שזז, אבל זה לא פופולארי בארץ.

זו לא תיאוריה שפתחתי לעצמי. בגיל ארבעים שאלתי את עצמי "את רוצה להביא ילד לבד" והחלטתי שלא. אני רואה את המקום של אם הוא המקום שכל אחד, וכל ילד, צריך מבוגר אחד שיאמין בו. אני כזאת ללא מעט ילדים.  היום אני רוצה לאתגר את המושג אמא, לתת מימד חדש של אמהות כהוויה שלא קשורה להורות ביולוגית דווקא אלא כמהות אימהית אלטרנטיבית. מבחינתי, מהצד של הדודה. לא כמצב ביניים עד החתונה, ולא כמסכנה שאין לה ילדים. דודה פעילה מאד, שבאה ביום הראשון של בית הספר, שלוקחת מהגן, שהולכת למופעי בלט, שעושה סופ שבוע פיג'מות (נכון אתם מתים שתהיה לכם דודה כזו?) כשחסרים לי ילדים בנשמה, אני מתקשרת לאחי. יש לו ארבעה תודה לאל. דודה, בלי טיפת החמצה או חרטה, דודה לא ממקום מתנצל או מסתפק. הוויה אימהית אלטרנטיבית."

נועה ירון, סופרת וחוזרת בתשובה: ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש וראיתי בית מתפרק, ואיך זוג נורמטיבי הופף לשני מפלצןת. היה לי ברור שלא אתחתן ולא יהיו לי ילדים. אין מצב. לא העליתי על דעתי גם בגיל 23 כשהתחלתי את תהליך החזרה בתשובה, שאני קרקע פוריה להביא ילדים. מפתיע אותי עד היום שהצלחתי להביא חיים לעולם הזה.

מיכל ינאי, שחקנית: כילדה לא התעסקתי בזה. ובגיל 30 החלטתי שאני אהיה אמא חד הורית, ותהיה לי בת אחת. איכשהו החיים התגלגלו לזה שיש לי שלושה ילדים עם הבעל השני שלי.

צילום: אפי שמח, און לייף

כמה זה טבעי באמת, להיות אמא?

פרקש: פעם נפגשנו עם חברה של אמא שלי ברחוב. אמא שלי התלוננה שאני לא רוצה להתחתן ומה יהיה, אני כבר בת תשע עשרה או עשרים, והחברה של אמא ככה הנהנה ודיברה בקול ואז לרגע אחד הסתכלה עלי ולחשה מהר "לא חייבים" ומיד המשיכה ליילל עם אמא שלי על זה שאני לא מתחתנת. זה היה שוק, זה היה נהדר, זה היה מופלא, כי היא הייתה אשה כל כך נהדרת ונחשבה מיין סטרים לגמרי, אבל היא אמרה מה שאמרה והתכוונה לזה. אופציה. בהמשך החיים, כשהתבגרתי, הבנתי שזה לא מרד ולא ערעור הסמכות אלא החלטה שלי שלא להתחתן ולא להביא ילדים משלי.

ירון: הגעתי מערוץ הילדים, וזה היה הרגע בו התחלתי לשנוא ילדים. אנשים חשבו "עבדת עם ילדים", אבל האמת היא שעבדתי עם צלמים, וילדים היו עדר שרצו תמונה ועוד תמונה ואני רק רציתי שאמא שלהם תיתן להם מגבון. בתחושה הפנימית שלי חשבתי שאני עקרה. שאין סיכוי שמשהו טוב ייצא ממני. ויש לי שבעה ילדים היום.

ינאי: יש לך שבעה ילדים וג'ל על הציפורניים. לי אפילו את זה אין.

ירון: הילדים שלך יותר קטנים, לא חוכמה.

פרקש: כשההורים שלי התחתנו, אמא שלי היתה בת 17, שרידת טבח נוראי בכפר ההונגרי בה חיו היא ומשפחתה. כל מה שהיא רצתה זה ילדים. אבל ההורים שלי לא הצליחו, וכמו שאתם מתארים לעצמכם, החברה החרדית התחילה להדיר אותם, לא מזמינים אותם לאירועים וכו'. אף אחד לא רוצה קשר עם הזוג חשוך הילדים. ואז אמא לי החליטו שהולכים לעובדת סוציאלית ואמרה "אני רוצה ילד כמוני" (אבא שלי ג'ינג'י ואמא שלי בלונדינית). אממה, העליה מנורבגיה וסקנדינביה עוד לא הגיעה, ואבא שלי אמר "אני אסגור את החנות ואבוא לראות תינוקת... חומה". אבל היא הגיעה ביום שהתקשרו אליה ואמרו שיש תינוקת, והסתכלה עליי, ועד היום היא מספרת לי כשאני שואלת "אז אמא, למה לקחת אותי, אם הייתי שחומה לא כמו שרצית"?. והיא אומרת לי "נחמי, נתנו לי אותך, ואת החזקת לי את החולצה בגב, והיד שלי כבר היתה על הטלפון להתקשר לאבא שלא יבוא, ופתאום הוא הגיע, והוא התקרב למיטה שלך ואמר "מה זאת אומרת? זאת הילדה שלנו". זה היה הרגע בו אמא שלי הפכה להיות אמא.

איזה מחיר אנחנו משלמות על זה שבחרנו להיות אמהות / לא להיות אמהות?

פרקש: " אנשים בישראל, וזו לא הפתעה, מתייחסים לנשים שאין להן ילדים כאל מפלצות. להיות אשה לא נשואה ועוד באושר, להחליט שאת לא מביאה ילדים בארץ שלנו, אני שואלת אותך, יש דבר יותר אמיץ מזה? ואני מדברת על שלושים שנה אחורה, כשלא להתחתן נחשב בעיה. ומה הדת והעברית אומרות עלייך? ערירית. גלמודה. חשוכה. מילים נוראיות. כי אוי ואבוי לך אם לא תעשי את מה שאנחנו אומרים לעשות, את "התפקיד" שלך. אני לא זוכרת שנרשמתי לעבודה הזו. אתם רשמתם אותי לתפקיד שאני לא מוכנה לעשות. נשים שונאות שאני אומרת את זה, אבל לפעמים אני רואה את ההורים בפסטיגל והם על סף אבדן.

ינאי: הילדים שלי מסובבים אותי. אני אמא לי בחוט שדרה. אני מנסה לסיים את כל הפגישות והדברים שלי עד אחת וחצי או ארבע וגם כשאני שם מתי שאני יכולה, הם עדיין יגידו שאני אמא לא נמצאת. אני מקנאה במי שמסתובבים בלי רגשות אשמה. הייתי אמורה לנסוע השבוע לקייב עשרה ימים לצילומים וזה בוטל, וכל כך שמחתי, כי זה היה מבאס אותם נורא אם הייתי. המחיר הטוב של האימהות הוא שהכרתי מקומות חדשים בלב שלי. מקומות שאין לי יכולת לדבר אותם. אלכס, הבת הגדולה שלי, משתתפת בסדרה איתי בניקולודיון, ואני כל כך שמחה מזה. אני אוהבת מאוד את המקצוע שבחרתי ואני שמחה שהיא אוהבת אותו גם וטובה בו ונהנית ממנו. זו בחירה שלה, היא בת 8 והיא כבר יודעת לשאול על כסף וכמה היא מקבלת, ואם זה שווה את זה או לא שווה את זה.

ירון: כשעשיתי שבעה ילדים, זה היה הקונטרה של הילדות שלי. ראיתי את כל הפחדים שלי, מי אני ומה ייצא ממני. אני מסתכלת אחורה ואני לא מבינה מי האישה שעשתה את כל זה. את אומרת שאת גלמודת, שירלי? אני מרובת. אני מבינה היום שהמקומות שסגרו אותי פעם הם אלה שפתחו לי דברים חדשים. תחשבו על זה? הם הרבה ילדים. הרבה! לפני שילדתי לא הצלחתי לגדל גרניום.  ואני הכי פריק קונטרול שיש. השליטה שיש לך כשהרגע גמרת לבשל ולנקות ואת יושבת עם נס על הספה ובוהה ברצפה ואומרת לעצמך "ריבונו של עולם, קח אותי, הגעתי לשלומות". ויש לי ילדה בת 21 וילד בן 20 ואני יודעת היום שאחרי גיל ההתבגרות, בו הם בועטים לך בבטן, בסוף הם חוזרים. ואת מגלה שיש פה מישהו שאת יכולה לשבת איתו לקפה, כי הוא אחלה בנאדם. את מצפה שהילדים שלך יהיו תבנית שלך, שייצאו לך 7 קוביות מהונדסות ויוצאים לך 7 סוסי פרא. אז הפכתי אותם למורים שלי. ואני לומדת מהם כל הזמן וכל היום.