תמיד אהבתי ילדים, הייתי מן ילדה כזאת שכבר בגיל 11 עשתה בייביסיטר לשכנים
כשראיתי תינוק מתוק בעגלה לא הצלחתי להתעלם, נהגתי לגשת אליו, לחבק ולומר לאימא שלו כמה הוא יפה.
בגיל 15 הבנתי שאפשר לעשות הרבה יותר מלגשת לתינוקות זרים ברחוב.
הייתי תלמידת כיתה י"ב בתיכון 'קוגל' בחולון במגמה מזרחנית וכחלק מהחובות שלי בבית הספר, התבקשתי לבחור מחויבות אישית שתלווה אותי כל השנה. היו לי מבחר אפשריות:  לעזור לילד בשעורי בית, לשמח סבים וסבתות בבית אבות, להתנדב במד"א...

והיה גם את המקום שלא הרבה דיברו עליו, משהו עם תינוקות.
תינוקות? מיד היה לי ברור שאני הולכת על זה. הרי אני עושה מלא בייביסיטרים, אני כבר מנוסה.
ואז, בלי הרבה הקדמות מראש, רק שיחה מהירה על חשאיות המקום ועל כך שאסור לי לספר עליו לאיש, הגעתי לבית ההוא, מבנה בן 2 קומות וחצר משחקים גדולה.

הדלת נפתחה ומנהלת המקום ערכה לי ולחברה נוספת סיור.
בקומה הראשונה ראיתי עשרות לולים, צמודים אחד לשני עד אפס מקום ובאמצע רחבה למשחק,

על השטיח שכבו על הגב עשרות תינוקות ובאוויר היה ריח טוב, ריח של קטנטנים.
אני זוכרת שמה שהכה  בי היה השקט. איך יכול להיות שכל כך שקט במקום הזה?  כולם נראו מרוצים, אף תינוק לא בכה.
אחת השאלות הראשונות שלי למטפלות הייתה- "איך כל כך שקט פה?" והתשובה שלהן הייתה מזעזעת: "הם יודעים שאין להם מה לבכות. אנחנו לא מספיקות להגיע לכולם אז הם מחכים בשקט עד שנגיע".
בעודה אומרת לי את זה פתאום שמעתי קול זעקה של תינוק בן יומו. הוא צרח כאילו מישהו תלש את נשמתו ממקומה. כמובן שמיד הסתובבתי אליו אבל אז המטפלת עצרה אותי והסבירה לי שהוא בגמילה כי אימא שלו השתמשה כל ההיריון ועכשיו הגוף שלו סובל. קפאתי במקומי. מה השתמשה? איך גמילה? זה תינוק בן שבוע!
ואני בכלל ילדה בת 15. הדברים האלה מבחינתי קיימים רק בפרק של בוורלי הילס.

.
המשכתי לבחון את הילדים על הרצפה ואז ראיתי אותה.
פנים עגולות, עיני שקד גדולות. תינוקת יפהפייה בת 4 חודשים, רציתי לשמח אותה ונזכרתי שיש לי קצת שוקולד בכיס של המעיל אז לקחתי קצת באצבע ונתתי לה ללקק.
העיניים שלה נצצו והיא חייכה.

ואני?
אני מיד התאהבתי.
התחלתי לבוא לבקר אותה כל יום או לפחות כמה שיכולתי.
אחרי תקופה קצרה ביקשתי שתהיה "התינוקת האישית שלי". בעצם, דרשתי שרק לי תהיה הזכות מבין שאר המתנדבים לטפל בה, לקחת אותה ולהיקשר אליה.
אחרי בדיקות של עובדות סוציאליות בבית עם ההורים שלי קיבלנו אור ירוק להתחיל. זהו, מעכשיו היא שלנו..
המשמעות הייתה שהבאתי אותה אלי מתי שרציתי והחזרתי אותה בלילה למעון ללינה.

אמא בת 15 לילדה בת כמה חודשים.
וככה זה היה במשך 3 שנים ברצף.
אני והמשפחה שלי טיפלנו בה, חגגנו לה ימי הולדת, קנינו לה המון בגדים וצעצועים, שמלות מסתובבות ונעליים תואמות. הלכנו איתה להצגות ילדים, לגינות ולפארקים, פינקנו אותה והרעפנו עליה אהבה.

כל החברים שלי מהשכבה הכירו את התינוקת שלי. היא הייתה חלק ממני. אף אחד לא טרח לשאול מה ילדה עושה עם תינוקת שהיא לא אחותה הקטנה. זה היה נורמלי.

בסופי שבוע היה לנו מסלול קבוע:
אני מסיימת לימודים, עוצרת במעון, אוספת אותה, עולה לאוטובוס ונוסעת יחד איתה חמש תחנות עד הבית שלי.
בבית קילחתי אותה, הלבשתי אותה בבגדים יפים ונקיים ואז ירדתי איתה לגינה.
אח"כ נהגנו לעלות הביתה, לנוח צהרים, לאכול ארוחת ערב, קצת משחקים ובשעות הערב המאוחרות הייתי מחזירה אותה לישון במעון.
למחרת בבוקר יום שבת, עם אור ראשון, התייצבתי שם שוב לקחת אותה לכייף של שבת. הלכנו לים עם כל המשפחה, לספארי, לבקר דודים...

הילדה הזו הייתה חלק בלתי נפרד מהבית וממני.
אני זוכרת שהיו לה ביקורים סדורים עם האימא הביולוגית שלה בלשכת הילד. ידעתי על הביקורים האלה מראש ולפני כל ביקור הגעתי למעון וסידרתי אותה כמו בובה יפה- שיער מתוח לשתי קוקיות, שמלה מתנפנפת ונעלים עם גרב מקופלת בקפידה בצורה סימטרית. אני זוכרת שרציתי לתת תחושה טובה לאמא שלה שהיא מטופלת היטב.
ככה עברו השנים. המתוקה שלי למדה ללכת, לדבר, לצחוק ולספר.
וכל הזמן נהגנו להגיד לה שיום אחד גם לה יהיה אבא ואמא משלה ושאנחנו מחפשים לה אותם. ככה התבקשנו להכין אותה ליום הזה והיא, בעיניי השקד העגולות היפות שלה הייתה מסתכלת עלינו וכאילו שואלת: "איזה אבא ואימא? אתם המשפחה שלי".
ואני ליטפתי אותה וניסיתי לשכנע אותה שאין לה ממה לחשוש. אני אדאג שיהיה לה טוב.

ביום חמישי אחד קיבלתי טלפון אחר הצהרים. על הקו השני היו המטפלות של המעון שבישרו לי:

"נמצא אימוץ עבורה. ביום ראשון הקרוב היא עוזבת. יש לכן סוף שבוע להיפרד".
פעלתי על אוטומט.
רצתי מיד למעון להביא אותה. חברה טובה שלי ביקשה להסריט את סוף השבוע האחרון שלנו יחד ובעצם בלי שהתכוונה הפכה למפיקת דוקו.

בגיל 17.5, היא הצליחה להבין אז מה שאני לא הצלחתי לקלוט אז. זהו זה, נגמר, אלה השעות האחרונות.
הסברנו לה שהיא הולכת לקבל אבא ואמא מקסימים ושכייף לה.

והיא? פעוטה מתוקה בת 3.5 לא שאלה שאלות, רק נתנה לי להתרפק על השעות האחרונות.
ואז בשבת בערב,  דלת הזכוכית של המעון נפתחה. שמתי אותה במיטה שלה, נתתי חיבוק אחרון ויצאתי משם כאילו מישהו תלש לי את הלב.
אני זוכרת שלא בכיתי. הייתי עדין בהלם. לא קלטתי איך יראה המחר שלי.

ביקשו ממני לנסח לה מכתב שיונח לה בתיק האישי, ואני חשבתי: מה? איך אפשר לכתוב לה מי אני? אני הכל!!! אני האהבה, השמחה, המשענת שלה, החיוך שלה. אני הכל בשבילה. כל מה שהיא יודעת. איך אפשר לכתוב את זה?
ואז היא נעלמה ואני לא חזרתי לשם מעולם.
לא חזרתי לבית ההוא וגם לא לרחוב עצמו.
אחרי חודש התגייסתי לצבא. גם בשעות השינה המועטות שהיו לי לא הצלחתי לישון.

חשבתי עליה בלילות- האם טוב לה? כשכן הצלחתי לישון, חלמתי עליה קוראת לי "לירוני, בואי".
מהרגע שהיא נמסרה לאימוץ, הקשר עם המעון נגמר.
אף אחד לא התקשר לשאול מה איתי. אף אחד לא התקשר לספר לי שהיא הגיעה לבית משלה ושטוב לה.
הימים עברו, שיברון הלב גדל ולא היה את מי לשתף.
כאילו המחויבות אישית נגמרה וזהו, 'תודה רבה על התנדבותך למען הזולת. עכשיו הזולת בסדר ואת יכולה ללכת.'
עזבו רגע את ההתנדבות וגם התודה לא נחוצה אבל מה עם הילדה?!
מישהו יכול לספר לי איך היה המפגש עם ההורים החדשים שלה? יש לי פה את הבובות שלה.. אולי כדאי שתיקח אחת? הבגדים שלה אצלי... אולי אני אתן להורים החדשים?
ואיך ההורים החדשים ידעו שהיא אוהבת לעשות אמבטיות ארוכות ולשחק במים? ומי יגיד להם שהיא אוהבת אורז ועוף?  ושישימו לה את השירים של ספר הג'ונגל כי הם מרגיעים אותה?
לא היה עם מי לדבר.
התפקיד שלי נגמר.
לא שמתי מכתב בתיק האישי כי לא הייתי מסוגלת אבל הניתוק ההוא שאי אפשר לקרוא לו פרידה ראויה מעולם לא הרפה  ממני. שמרתי את כל הדברים שלה בארגזים.
ומאז יש לי חיים של מישהו אחר ארוזים בתוך בארגז.
לפני חצי שנה כתבתי על זה פוסט בשעה שש בבוקר יום שבת.
עד שעות הצהרים כתבו לי אלפי אנשים תגובות מזדהות ובתוכן גיליתי שאני לא לבד. היו שם אנשים נוספים שחוו את אותה החוויה בדיוק במסגרת המחויבות האישית בבית ספר.
כאב לי, כאב לי לדעת שעוד מישהו עבר את הכאב הנוראי הזה שאני עברתי.

החלטתי לצאת לחפש אותה.

הפרק הראשון של הסרט "18 שנים של געגוע", בימוי פז שוורץ. 

תכנית  ״זמן אמת" בכאן 11 והבמאית המדהימה פז שוורץ ביקשו לעקוב אחרי החיפוש והבטיחו לעזור. ביחד יצאנו למסע קסום של עליות וירידות שבמהלכו עלו זיכרונות שכל כך ניסיתי לשכוח.
זיכרונות על תינוקת עם שער נחושת ועיניים ענקיות שהגיעה למעון בגיל 4 חודשים ופתאום עלו לי תמונות של ילדים אחרים ודברים נוספים שראיתי.
המחשבות על אז לא מרפות. אני וחברותיי לסרט התחלנו לחפש אחר הילדים וגם לפעול למען ילדים מאומצים, אלו שזכויותיהם נשללו מהם, ופרטים כמו מטען גנטי, ירושה או מידע על האחים שלהם, כלל לא נגיש להם.

נכון, כל התנאים היו ברורים לי מראש ואף אחד לא הונה אותי ואין מחלוקת על החשיבות שלנו כבני אדם במקום הזה, אבל האם הוא מותאם לבני נוער? האם זה נכון לתת לנערות לגדל תינוקות? למה לא עקבו אחרינו ואחרי ההתמודדות שלנו עם הפרידות?
והכי חשוב- למה אף אחד לא ליווה את התינוקות למשפחה המאמצת בצורה נכונה? לא סיפר  להם מה הוא אוהב ואיך הוא יישן וממה הוא מפחד.
הפרויקט הזה שנוי במחלוקת אבל דבר אחד חשוב לי להבהיר: למרות מה שראיתי וחוויתי שם ולמרות העצב הגדול שאחרי, הפרויקט הזה עיצב אותי לאדם הרגיש שאני היום ולכן הייתי עושה אותו שוב מההתחלה.

**********

והנה החלק השני בסרט "18 שנים של געגוע" על החיפוש אחר הילדים ששודר בתכנית "זמן אמת" בתאגיד השידור הציבורי, כאן 11:

העתיקו קישור שתפו בפייסבוק שתפו במייל שתפו ב-Whatsapp