אומרים, ובצדק, שעם כל תינוק שמגיע לעולם, מגיעה גם אמא עם שק ענק של רגשות אשם. פתאום הייצור הקטן הזה שאנחנו מחזיקות על הידיים, הופך להיות מרכז עולמנו. אנחנו מוצפות אהבה, סקרנות, אושר, דאגות וכמובן, הורמונים ושטף הרגש הזה עשוי לבלבל. פעם היינו בן אדם, אישיות, התעניינו בנו ופתאום ברגע אחד אנחנו הופכות לציצי מהלך שמחובר לגוף עייף וכל מוקד ההתעניינות עובר לתינוק החדש ואנחנו מרגישות אשמות על מה שזה מעורר בנו – קצת עלבון, קצת קנאה והרבה תמיהה – ככה יהיה תמיד מעכשיו?

כמעט בכל מדריך לאם צעירה מצופה ממנה להיות לרשותו הבלעדית של הרך הנולד – להיענות לכל צרכיו, להניק, להאכיל, להחליף, להרדים, לשחק ולקשקש איתו בשפה שרק שניכם מבינים. אומרים שזה האושר בה' הידיעה אבל כל אם יודעת שיש שם עוד שניים-שלושה דברים חוץ מאושר- יש שם גם תסכול וכשכולם מצפים ממך רק לאושר, קשה מאוד למצוא מקום לתסכול הזה.

כל המרואיינות לכתבה זו הן אימהות שהשאירו את הילדים הקטנים שלהן בבית ונסעו רחוק. לא בגלל העבודה, אבל בגלל שהיו חייבות. בעיקר בשביל עצמן. כל אחת מהן בשלב זה או אחר של הריאיון הביעה חשש שיסקלו אותה באבנים על מה שעשתה. שישפטו אותה. וכל אחת מהן נתנה הסבר ממצה למדוע היא עשתה את מה שהיא עשתה. ולא, הן לא אימהות פחות טובות. הן אימהות שהבינו משהו חשוב וכדאי להקשיב להן.

"כשהבת שלי הייתה בת 8 חודשים, נסעתי להופעה ללונדון"

"אני מאד אוהבת מוזיקה ונוסעת לא מעט להופעות ולפסטיבלים. ליבי הייתה בת 8 חודשים ולאון, בן הזוג שלי הציע לי לנסוע", כך מספרת שלי פלדמן, עורכת תוכן, אמא לבת 3.5. "אני מודה שלא התלבטתי מי יודע מה. שבוע לפני הנסיעה שלי גם לאון היה בפסטיבל Primavera, ואני הייתי עם התינוקת לבד, אמא שלי עזרה".

היו לך חששות?

"החשש העיקרי שלי היה שאני לא אספיק לגמול את ליבי מהנקה ושלא יפסיק לי החלב, אבל הכל הסתדר בצורה מאד טובה. ליבי נשארה עם אבא שלה והסבתא השנייה".

כל כמה זמן קיבלת "עדכונים" על ליבי?

"אנחנו ולאון בדרך כלל מתכתבים במשך היום לא מעט, אז גם כשהייתי בלונדון, המשכנו להתכתב כרגיל ואולי אפילו קצת פחות, כי לא היה לי זמן".

שלי פלדמן ובתה, ליבי

שלי פלדמן ובתה, ליבי

התגעגעת?

"במשך היום הייתי עסוקה, אבל ככל שהיה מגיע הערב והייתי לבד, קצת התגעגעתי".

היית ממליצה על זה לאימהות אחרות?

"לחלוטין. חשוב להבין שאת עדיין יכולה לעשות דברים גם בשביל עצמך בלבד. היה לי הריון מאד קשה וארוך, ליבי נולדה בסוף שבוע 41, וכמובן החודשים הראשונים גם לא היו קלים, ולכן שמחתי על ההזדמנות, חזרתי עם מלא מתנות בשבילה, בגדים ודובי גדול".

"יצאתי לשדה התעופה לטוס לטוסקנה, ובן הזוג שלי יצא עם בני למיון"

"יום ראשון רגיל לפני שלושה חודשים. עומר בן השש מתחיל להתלונן על כאבי שיניים. בביקור אצל הרופא מתגלה שיש לו דלקת בשן וצריך לקחת אנטיביוטיקה", נזכרת לובה לאור, עורכת דין, אמא לארבעה בנים – שש, ארבע, שנתיים ועשרה חודשים. "מתחילים את הטיפול ואני יודעת שבשבת אני צריכה לצאת עם קבוצה של חברות לטוסקנה (משהו שנקבע ושולם עליו מראש במסגרת קורס שינוי הרגלי החיים). כל השבוע הילד כואב, המצב לא משתפר. ביום שישי בשעה שבע וחצי בבוקר אני איתו אצל הרופא (הערה חשובה: אני אמא לארבעה, כדי להגיע עם אחד הילדים לרופא בשעה כל כך מוקדמת, צריך לקום בערך בשעה ארבע בבוקר). הרופא רושם אנטיביוטיקה חדשה ואומר שאם תוך יממה לא יהיה שיפור, צריך לנסוע לאשפוז. אגב, באותו יום גם נאמתי בכנס מאד חשוב, לכן מיד אחרי הרופא השארתי את הילד בבית עם בן זוגי וחזרתי רק בצהרים. המשכנו עם התרופה החדשה וכפי שזה היה נראה – לא הייתה ברירה אלא לנסוע להתאשפז ביום למחרת.

אז מה עושים?

"שבת. שמונה בבוקר. אחותי, גיסי והאחיינית שלי מגיעים. אחותי עוזרת לי לארוז. בשעה 12 אני יוצאת לשדה התעופה, בעלי עם הילד החולה יוצא למיון, האחיינית נשארת לשמור על שאר הילדים, גם לגיסי ואחותי יש מה לעשות – כל המשפחה התערבה".

ידעת מה קורה בבית אחרי שנחתת באיטליה?

"קיבלתי הודעת טקסט מבעלי "הכל בסדר" ולכן הנחתי שבטח שחררו אותם הביתה. נרגעתי. ביום למחרת, באמצע סיור של יין, קיבלתי הודעה משכנה שהתעניינה בשלומו של עומר. ממנה הבנתי שעומר מאושפז. התחלתי להתקשר הביתה ולכל המשפחה, אבל אף אחד לא ענה לי. נכנסתי ללחץ מטורף, בסוף חמי ענה והסביר שעומר מאושפז ובעלי נמצא איתו והכל בשליטה".

ארבעת הבנים של לובה לאור (עומר השני מימין)

ארבעת הבנים של לובה לאור (עומר השני מימין)

הרגשת אשמה?

"כמובן שהרגשתי אשמה, אבל יותר מזה הרגשתי דאגה. הכרחתי את עצמי לשים את הטלפון על מצב טיסה או פשוט לכבות אותו כדי לא לבהות בו כל רגע. דאגתי איך כולם מסתדרים שם בלעדי".

והם הסתדרו?

"לחלוטין. ביום רביעי שחררו את עומר הביתה, וכשחזרתי מהטיול, הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב".

ומה המסקנה שלך מהנסיעה הזאת? היית עושה את זה שוב?

"אני חושבת שהדבר העיקרי שלמדתי הוא שאפשר לשחרר. זה ממש לא פשוט, ומעורב כאן הרבה מאד אגו. בתור אימהות אנחנו תמיד נוטות להגיד "הם לא יסתדרו בלעדינו", ואז להמציא כל מיני מחסומים ותנאים ותירוצים למה לא. הרבה יותר קל להתמוסס בתוך הילדים שלך ולשכוח שגם את בן אדם. למדתי את זה על עצמי רק אחרי הרבה שנות אימהות. ידעתי שאני יכולה לסמוך על בעלי, אבל לא ידעתי עד כמה. הטיול הזה לימד אותי".

"בגיל חודשיים וחצי התינוקות הם כמו טמגוצ'י"

"נסעתי לגיבוש עם העבודה שלי לחמישה ימים לחו"ל כשאיתן היה בן חודשיים וחצי", מגלה רגינה פרייס, אמא לאיתן, בן ה-9 חודשים.

אבל אז בטח היית בחופשת לידה עדיין, לא?

"כן, אבל מאד שמחתי להצטרף לנסיעה. סוף סוף הייתה לי הזדמנות אחרי עשרות לילות ללא שינה לישון טוב, לאכול כמו בן אדם נורמלי, בלי למהר לשום מקום"

זה לא היה מלחיץ קצת? בכל זאת, מדובר בתינוק ממש קטן.

"ידעתי שאני משאירה אותו בידיים טובות. הוא ישן אצל אמא שלי ויאיר, בן זוגי, היה מגיע לשם כל ערב, ובלילה חוזר לישון בדירה שלנו, כי בסך הכל גם לו הגיע קצת לנוח".

ואיך פתרת את בעיית ההנקה?

"מאז הלידה איתן היה על תזונה מעורבת – ינק חלקית במקביל לתחליפי חלב, אז השארתי כמה בקבוקים שאובים ואת השאר השלמנו עם התמ"ל".

התגעגעת?

"ליאיר התגעגעתי אחרי יומיים. לאיתן – ביום אחרון התחלתי קצת".

רגינה פרייס, בעלה יאיר והבן איתן. צילום: טל צבר

רגינה פרייס, בעלה יאיר והבן איתן. צילום: טל צבר

הרגשת רגשות אשם?

"ממש לא. בגיל הזה התינוקות די דומים לטמגוצ'י: מאכילים אותם, מחליפים להם, משכיבים אותם לישון. ידעתי שאיתן לא ירגיש בחסרוני. היום, אם הייתי צריכה לנסוע, היה לי מאד קשה. אבל אז, אחרי שחזרתי, נסענו יחד עם יאיר לעוד חמישה ימים לפראג אחרי שבועיים. איתן נשאר עם אמא שלי ושוב – ובאמת לא הרגיש שנסענו. היום כמובן הפרידה תהיה הרבה יותר קשה, אנחנו מאד נתגעגע אליו ובטח גם הוא".

אז מה היית ממליצה לאימהות צעירות?

"אם לבחור גיל כדי לנסוע בלי הילד, גיל חודשיים הוא גיל מושלם בעיני. הילד עדיין לא מבין מה קורה, ואם יש לך על מי לסמוך ולהשאיר אותו – לכי על זה. זה לגמרי מגיע לך".