"לנעם עשיתי עגילים בגיל 4 חודשים, אחרי שקיבלתי אישור מרופא. היא לא הרגישה, לא בכתה, יש לי אפילו סרטון שמור של זה איפשהו במחשב", מספרת שירן היימן בירי, אמא לשניים. "הסיבה שניקבתי לה את האוזניים בגיל כל כך צעיר הייתה כי ראיתי את ההבדל ביני לבין אחותי. לי יש עגילים מגיל שבועיים בערך ולה לא עשו. היא רצתה עגילים במשך שנים, אבל פחדה מהכאב ומהמכשיר, עשתה באוזן אחת, צרחה מכאב והורידה ישר. בסוף רק בגיל 16 היא העיזה לעשות ולהשאיר את העגילים. אני, לעומת זאת, תמיד הייתה לי את הבחירה כשרציתי היו לי עגילים וכשלא פשוט הורדתי.

אני רואה את זה על נעם עכשיו - היא בת שלוש וחצי והנה היא רוצה עגיל רק באוזן אחת אז יש לה אוזן אחת עם ואוזן אחת בלי והיא בוחרת לעשות עם זה מה שהיא רוצה. אני מרגישה שחסכתי לה כאב ופחד מזה כשהיא גדולה. גם ילדה שטיפלתי בה והיום היא בת 13 ממש חולמת על עגילים אבל כל כך פוחדת והיא אמרה לי 'הלוואי שהיו עושים לי כמו שעשית לנעם'. אין ספק שזה גם הגיע מהבית. אצלנו פשוט נהוג ככה, אבל כן, השיקול של הכאב והפחד בעתיד עם הרצון שיהיה גרם לי לקחת את ההחלטה ולהסביר לנעם כשהיא גדלה שזה שאני בחרתי לעשות לה עגילים זה דבר אחד, ועדיין יש לה בחירה – האם ללכת עם עגילים, בלי עגילים או רק עם עגיל אחד".

זה מגיע מהבית. נעם, בתה של שירי

זה מגיע מהבית. נעם, בתה של שירי

איך מגיבה הסביבה על העגילים של נעם?

"התחושה היא שבשנים האחרונות זה הפך להיות גרוע יותר מברית מילה. אני שמחה לתת את הזווית שלי, למרות שהיום הרבה אנשים לא מסכימים איתי כי בעיניהם זו התעללות שלי בבת שלי, אבל אם ישאלו את נעם עצמה, היא תגיד שהיא אוהבת ושמחה שיש לה".

"אם לבתך התינוקת אין עגילים – את אמא מזניחה"

הדיון שהתפתח בפייסבוק כאשר חיפשתי מרואיינות לכתבה הגיע לממדים מפלצתיים ממש. מחד גיסא, אימהות שסיפרו על כך שעשו עגילים לבנות בגיל צעיר ממש, ושככה נהוג במגזרים מסוימים (תיכף נגיע גם לזה), זה חוסך את הכאב וזה יפה, נשים שעבדו בצעירותן בדוכני פירסינג למיניהם ואחראיות על ניקוב אוזניים של מאות ילדות קטנות, מאידך גיסא – נשים שטוענות שמדובר בהשחתת גוף, פגיעה בחופש בחירה והטלת מום בילדות רכות. ככל שהתעמקתי בתחקיר, גיליתי שמדובר במנהג שחוצה עדות ומגזרים, ברובו תלוי מאד גם במסורת המשפחתית, והסיבות לכך מגוונות בהחלט. אימהות רבות מחליטות לנקב אוזניים לבנות בגיל של כמה חודשים כדי לחסוך מהן את הכאב המיותר בגיל מבוגר יותר.

"נשים חסידיות עושות לבנות שלהן עגילים באוזניים מיד אחרי היציאה מבית חולים", מגלה אשת התקשורת שיפי חריטן. "באלעד, יישוב של כ-45,000 אנשים עם 20% בערך של אוכלוסייה חסידית, ישנן 5 חנויות שונות עם עמדות לניקוב אוזניים. המסורת של עגילי תינוקות באה במקור מהרצון להראות שמדובר במשפחה מטופחת". אגב, גם המנהג של להלביש את כל הילדים מגיל 0 עד גיל 12 בסטים תואמים, כאילו היו משפחת פון טראמפ מ-"צלילי המוזיקה" מגיע משם. מדובר בניצול היעדר של מגוון אפשרויות כדי להראות את מה שאפשר ולהציג לראווה. אם לא עשית עגילים לבתך התינוקת, יכולים לחשוב שאת אימא מזניחה. חריטן מוסיפה: "אסור שברחוב ידברו שאת לא משקיעה בילדים שלך. כמו כן, בגלל הביקוש, ישנן שיטות ניקוב שונות, זה כל הזמן מתפתח. בהתחלה שמים, כמובן, עגיל רפואי שבהמשך, אחרי תהליך ההחלמה, מוחלף בעגילי זהב או גולדפילד".

מנהג פרימיטיבי?

"לדעתי זה מנהג מאד מכוער, גם מבחינת המראה וגם מבחינת ההתעללות הפיזית", טוענת אביגיל לאפין-גרא, אמא לתינוקת בת שנה ותשעה חודשים, מנהלת שיווק בחברת ניהול ופיתוח פרויקטים. "נכון שחירור האוזן כואב לרגע אבל אחר כך זאת התעסקות עם ניקוי, חיטוי, אינפקציות וזה גם ממשיך לכאוב בערך שבוע אחרי החירור. התינוקת המסכנה, כמובן, לא יכולה להתלונן על כך. לדעתי השלב הנכון לעשות עגילים הוא ברגע שהילדה מבקשת בעצמה לעשות עגילים. לא לפני זה. זהו מנהג פרימיטיבי בעיני".

מורן וינדלינג, בת 33 עשתה לשיינא, בתה (היום בת 5.5) עגילים בגיל חצי שנה, כשהייתה במעון תינוקות. התגובות של הסביבה היו די חלוקות. היו את אלה שהרימו גבה וטענו שזה לא לעניין לעשות עגילים בגיל כל כך צעיר כשאין לילדה אפשרות לבחור או להגיב. "האמת שאני בעצמי בהתחלה קצת חששתי, אבל שמחה שעשיתי לה את זה בגיל צעיר ובדיעבד הייתי עושה אפילו בגיל צעיר יותר, גיל חודשיים נגיד, שהיא עדיין לא הבינה מה קורה ואחרי דקה שוכחת. לי עצמי עשו חורים בגיל שש וחוויתי טראומה נוראית ולכן רציתי לחסוך זאת מהבת שלי". אחרי כמה חודשים העגילים הלכו לאיבוד והחורים נסתמו. בגיל שלוש לקחה מורן את בתה, הפעם כבר לפי בקשתה המפורשת לאותו דוכן בקניון, לעשות חורים באוזניים שוב.

"הייתי עושה לה בגיל צעיר יותר". שיינא

"הייתי עושה לה בגיל צעיר יותר". שיינא

זיכרון כואב ובכי מחריד

האם התינוקות באמת לא זוכרים מה קרה להם בגיל קטן כל כך? לא בטוח. דנה ויינשטיין -אורן, מאמנת למיניות מכפר סבא מספרת איך יום אחד, צף לה הזיכרון הכואב: "בגיל 13 נכנסתי עם סבתא שלי ז"ל לחנות תכשיטים בהרצליה ואמרתי לה - סבתא אני מכירה את המקום הזה. והיא התעקשה שלא. ואז אמרתי לה - כן, כאן עשיתן לי את העגילים באוזניים כשהייתי בת שנה. אני ישבתי כאן, וכל אחת החזיקה לי יד... סבתא כמעט חטפה התקף לב, כי זה ממש היה המקום הזה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו אליו חוץ מהחורים שעשו לי אז".

"הייתה לי בזמנו חנות ליד דוכן תכשיטים כזה, בו עושים חורים באוזניים", מספרת אריאלה שטרנבך, היום עיתונאית. "בגלל שהחנות שלי הייתה לנשים בלבד היו נכנסות אליי אימהות עם תינוקות צורחות להניק אותן כדי להרגיע אותן לאחר חירור האוזניים. לפעמים הן לא הצליחו לינוק מרוב שנחנקו מהבכי של הכאב. זה היה מחריד בעייני, שלא לדבר על כך שעבדו בדוכן נערות צעירות בלי ניסיון והיו מתנסות בפחד וידיים רועדות על תינוקות בנות חודשיים. הטרנד מחריד לדעתי! כל פרוצדורה מכאיבה שהיא לא רפואית צריכה להיעשות באישור הילד. זו דעתי".

"לעשות עגילים עם אקדח - כמו לחתוך חלת שבת עם כפית"

"לדעתי, לעשות עגילים לפעוטות, זו פגיעה בגוף והתעללות בחסרי ישע, ללא ידיעתו והסכמתו", משוכנע לירון מור (31), פירסר משנת 2005, כיום עובד ב-"דינאמו קעקועים" בתל אביב. "אני מתייחס לכמה אספקטים. האספקט הראשון הוא – היופי. אמא לילדה קטנה עושה לבת שלה עגילים בגיל של כמה חודשים, שנה או אפילו גיל 6. האוזניים של הילדה הזאת הולכות לגדול ויגדלו כל החיים. מה זה אומר? שבעוד עשר שנים היא תגיע אלי עם פרצוף נבוך ותבקש ממני לסדר לה את החורים באוזניים, כי האוזן לא התפתחה באופן אחיד. אצל ילדות קטנות, ברוב הפעמים גם אם זה נראה ישר, אחרי כמה שנים זה הופך לעקום.

"אספקט נוסף - שלא רבים חושבים עליו - אני מתקשה להבין הוא איך אמא עושה לילדה שהיא אוהבת, מטפחת ודואגת לה, רצה איתה לרופא כשיש לה חום, חורים באוזניים שהם מקור לזיהום? תינוק שזוחל, יכול לגעת לעצמו באוזן שלא החלימה ולחטוף דלקת קשה, במקרים קיצוניים זה אף יכול לגרום למות הפעוטה".

הפירסר לירון מור

לא מוכן לחורר אוזניים של תינוקות. לירון מור

ומה לגבי האקדח שעושים איתו את החורים באוזניים? "עד לפני כמה שנים היו קיימים רק אקדחים רב פעמיים, לא ניתן להעביר סטריליזציה. אם זה מתבצע עם כפפות, גם הן לא סטריליות, כלומר כל הפעולה היא לא סטרילית. חוץ מזה, מעטים יודעים אך הפעולה של האקדח היא פעולה של קריעת העור על ידי לחץ. אם נדמיין לעצמנו פעולה מקבילה מעולם מוכר – זה כמו לחתוך חלת שבת עם כפית. איך החלה תיראה אחרי הכפית? מעבר לזה – גודל העגיל לרוב לא נכון, אורך לא נכון, סוגר הפרפר שיש לעגילים שעושים עם האקדח הוא לא בטיחותי כי דם ונוזל הפלזמה יכולים להיכנס לתוכו וליצור זיהום תוך דקות. אם האוזן מתנפחת, העגיל יכול להיבלע. כל חודש מגיעות אלי לקוחות שמבקשות להוציא להן את העגיל שנעשה עם אקדח".

אז למה רבים עדיין עושים עם האקדח?

כי זה זול יותר ואנשים לא דואגים לעצמם ולילדים שלהם מספיק, ככל הנראה.

ומה עם קליפס חד פעמי?

זה אותו הדבר. גם אם הקליפס עצמו הוא סטרילי וגם הכפפות, הפציעה היא עדיין פציעה, העגיל הוא אותו עגיל ובסופו של דבר – סכנה של זיהום ודלקת. ובואו לא נשכח את כל המחלות הנפוצות במקומות ציבוריים – הרפס, צהבת, אפילו HIV. מעטים יודעים שצהבת B יכולה לשרוד מחוץ לגוף אפילו כמה ימים וזה אומר שאם מגיעים לעשות עגיל במקום מזוהם, רוב הסיכויים שגם יתפתח זיהום.

אז אתה לא ממליץ להגיע אליך?

קיימת דעה רווחת שפירסרים לא עושים עגילים לילדים. אז קודם כל – כן. פירסרים טובים בתעשייה שיודעים לקרוא את הלקוח, לא יעשו פירסינג לכל ילד. אני בתור בעל מקצוע ובעל אתיקה מקצועית, לא אסכים לעשות פירסינג למישהו שהצד השלישי אומר בשבילו ש-'הוא רוצה'. אני לא מסכים. אני גם אישית לא אעשה פירסינג לילדה בת 4, אבל אני כן עושה פירסינג לילדים בגיל 9-10 ולפני זה אני תמיד מבקש לראות את הילד, לדבר איתו ולהבין שהוא רוצה את הפירסינג בעצמו. כשהילד רוצה הוא מקשיב לך. הוא מבין שגם אם הולך להיות לא נעים, בסופו של דבר זה לא נורא".