חג שמח? אנשים משתפים בפאדיחות הכי נוראיות שקרו להם בשולחן החג

נראה כי ארוחות החג נבראו לא רק על מנת להפגיש שוב ושוב בין בני משפחה ממורמרים, אלא גם כדי להעשיר את מאגר התקריות המביכות. לכל משפחה יש לפחות סיפור עסיסי אחד על המנה המאוד-לא-טעימה שכולם נאלצו לאכול כי היה לא נעים, על הסבא שחזר הביתה והשאיר את השיניים שלו על הספה של המארחים ועל השאלות שעולות במהלך ליל הסדר, ראש השנה או בארוחה המפסקת. כל סיפור מחביא בתוכו עולם ומלואו, כי, כידוע, משפחה לא בוחרים.

"סבתא שלי כבר הייתה ממש מבוגרת, ניצולת שואה, היחידה ששרדה את המחנות והפכה לחילונית גמורה. הארוחות אצלה תמיד היו מושקעות והיא הכינה הכל לבד. כך היה גם בפסח. היא בישלה, טיגנה, אפתה, חתכה, קצצה וערכה וכשכל המשפחה סוף סוף התיישבה לאכול אחרי שקראה בהגדה, סבתא פתאום צעקה בבהלה: 'איך שכחתי את החלה?'".

ולפעמים לא רק ששוכחים להגיש משהו, אלא נשארים בחוסר

"הייתי לבושה בשיא הפאסון – שמלת מקסי ועקבי שפיצים", משחזרת הדס. "הבעיה היא שהחזקתי ביד מגש עם לא פחות מ-30 מנות של גפילטע פיש. כמובן שנמרחתי על הרצפה, הגפילטע התרסק ונמרח עלי. כל הגפילטע הלך לפח ואני כל הערב הרחתי כמו דוכן של דגים בשוק".

צילום: shutterstock

"סיפור שקרה באמת, לא יודעת אם לקרוא לזה פאדיחה כי בסופו של דבר זה פעל לטובתי", נזכרת כרמל יהלום. "אבא שלי הזמין את כולנו אליו לליל הסדר (ההורים גרושים והוא הזמין גם את אמא). מגיעים כולם ואחרי נשיקות, חיבוקים וסיבוב שלומות עם הילדים מתיישבים לשולחן, בעודנו מתיישבים, אמא שואלת  את אבא: 'איפה ההגדות לפסח?' והוא עונה: 'למה שיהיו לי הגדות?'
אמא שלי: 'אין לך הגדות? למה לא אמרת?' ואבא בחזרה: 'לא יודע, לא נראה לי קריטי'. בסופו של דבר, פשוט התיישבנו לאכול, זה מה זה התאים לי".

אצל ברי כהן שור הפדיחה קשורה לזיהוי קרוב משפחה: "פסח אחד לפני כמה שנים, הייתי בערך בת 25-26, הזמנו את אח של אבא עם הילדים שלו. את אחד הילדים שלו לא ראיתי שנים אבל בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה ילד שמן ממש. הדוד עם הילדים מגיעים והראשון שעולה במדרגות - בחור חתיך למות שנופלת לי הלסת! אני כולי חייכנית מאושרת, בטוחה שהוא פשוט חבר של בת דודה שלי, שואלת אותו בנחמדות יתרה מי הוא והוא עונה לי 'בן דוד שלך, יא סתומה!'. החלפתי בערך חמישה צבעים, עד שנרגעתי!".

קיימת קטגוריה שלמה של פאדיחות הקשורות לאוכל ומשקאות

"פסח אצלנו זה פסח. כמו משפחה ממוצא מזרחי אמיתי "הופכים" את הבית כדי שלא יהיה חמץ", מספרת עוזית קלאורה-נעים. "אין פינה שלא מגיעים אליה. כל הכלים עוברים שטיפה יסודית. אין ארון שלא מתרוקן. פאנלים עם צינור. חלונות עם אקונומיקה. בקיצור, כל הבית על גלגלים, עד שמגיעים לערב החג הלשון בחוץ.
והנה, יושבים סופסוף לארוחה המיוחלת! הגברים נשלחים למקרר השתייה להביא שתייה (משפחה גדולה, אז יש מקרר ייעודי לשתייה) ואז חוזר האחיין הקיבוצניק עם 6 בקבוקי בירה ביד ומפזר אותה על השולחנות..."

וזו רק ההתחלה, מסתבר

הנה הפקשוש של לילי גלילי: "יום כיפור ראשון שלי בחו"ל כאישה נשואה. מוזר ומרגש. תמיד צמתי וכך החלטתי גם בפעם הזאת , אצל חברתי באמסטרדם. קניות, בישולים, הכל עליי. עצמאית. אשת העולם הגדול וגם מתחזקת מסורת כמו גדולה. לסעודה מפסקת - צלי עגל. או לפחות כך חשבתי. עגל? טעימה ראשונה מגלה טעם אחר - חזיר. לא ממש בחירה נכונה ליום כיפור. ואז שאלה מוסרית: לגלות? ואז להשאיר שומרי מסורת לייט מאד בלי אוכל או להסתיר ולאפשר צום בחסות בשר חזיר? בחיי שהתייסרתי. בסוף גיליתי רק לחברה. כנראה שאלוהים השלים עם ההחלטה שלי".

צילום: shutterstock

תמי סיפרה על עיגול הפינות של אימה: "לפני המון שנים, כשהייתי ילדה ועוד גרנו בקיבוץ, בחול המועד פסח בא חבר לבקר את הוריי. אמא שלי מיהרה לאפות עוגה שידעה שהוא אוהב. אני באתי לעזור (או להפריע) וקלטתי שיש בעוגה קמח. ידענו שהוא לא אוכל קמח בפסח. אמא שלי בתגובה אמרה: 'נו... לא נורא, זה רק 3 כפות'. הוא לא ישים לב".

ובכן, שום דבר לא עוצר אותנו, כשאנחנו רוצים להכין אוכל טעים ולהרשים את האורחים. זה בדיוק מה שרצתה אתי (השם המלא שמור במערכת): "אני יצור רחפן ולא מסורתי, ובכל זאת התיימרתי לארח לראשונה ליל סדר שכלל גם אורחים שומרי מסורת. הגשתי שניצלים, וכנפי עוף ברוטב, כולם עפו על המנות, וכשגיסתי שאלה אותי איך הציפוי כל כך טעים ואיך הכנפיים כל כך רכות עניתי בתמימות שהציפוי של השניצלים הוא פירורי לחם וברוטב של הכנפיים יש חמאה (אבל רק קצת!) וכך החטאתי את כל שומרי המסורת כפול: גם לחם בפסח וגם חמאה בבשר. נראה שמקומי בגיהינום מובטח".

המארחים תמיד מנסים להרשים, השאלה היא היכן עובר הגבול?

הנה מה שקרה בסוכה של ההורים של ריקי ברנר: "כשהייתי קטנה, בסוכות, תמיד השתתפנו בתחרות הסוכה היפה בקריות אז כמובן שהגזמנו וחלק מהאקססוריז שתלינו בסוכה היו תמרים, רימונים ודברים בסגנון. הגיע חבר של אבא שלי, מר הנדלסמן, להתארח בארוחת החג ותוך כדי שאכל את המרק שאימא שלי מזגה לו צנח הרימון הכי כבד לצלחת המרק שלו. עד היום, יותר מ-30 שנה עברו, אני נזכרת בזה ונקרעת מצחוק"

גם בחגים תמיד יש את הפעם הראשונה. כמו במקרה של יעל (שם בדוי, תיכף תבינו למה): "בחג כלשהו, בן הדוד שלי בא לאסוף אותי מהבית ובדרך עישנו ג'וינט. בדר"כ אני לא מעשנת אבל הפעם אמרתי: 'יאללה, חג'. לקחתי שלוש שאכטות שהעבירו אותי לעולם אחר. היינו 30 אנשים בשולחן, שמעתי את הלעיסות של כולם, היו לי הזיות שאני שומעת את המחשבות שלהם. מזל שבן הדוד שלי קלט את זה והעביר אותי להמשיך להזות בחדר רחוק מכולם".

צילום: shutterstock

אבל הפאדיחות הגדולות מכולם קורות, כמובן, בילדות: "שנות השמונים, אני בת 11 (בערך)", נזכרת מיכל. "ארוחה משפחתית ענקית בבית סבתי. בן דוד א' לוחש לבן דוד ב' משהו באוזן בזמן שהוא אוכל. בן דוד ב' נגעל ומקיא על השולחן. אני ובת דודה ג' מציינות שזה מגעיל ולא מנומס וממשיכות לאכול".

עוד פלאשבק לשנות ה-80 המהוללות, הפעם של אורלי (השם המלא שמור במערכת): "כשהייתי קטנה (ממש קטנה, בת 4 או 5) שרתי את הקושיות בליל הסדר ודודה שלי הקליטה אותי והשמיעה את זה אח"כ. היום זה בטח לא נתפס כמשהו חריג - כולם מצלמים סרטונים וכאלה אבל אז זה היה ממש מביך, כי אני הייתי זייפנית והיא השמיעה את זה שוב מול כל המשפחה בשולחן!"

"ליל הסדר. אני בערך בת שמונה. סבתא שלי, חמותה של אמי, בדרך אלינו", נזכרת דניאל ארגון. "אמא שלי הייתה עצבנית וזרקה משהו כמו 'רק היא חסרה לי!'. כשסבתא נכנסה, אמרתי לה: 'סבתא, איזה מזל שבאת, אימא בדיוק אמרה שאת חסרה לה!' סבתא שלי לא הייתה תמימה והבינה בדיוק למה התכוונה כלתה, ואני שילמתי על זה בשבוע שלם בלי לצפות ב-'אריזה משפחתית'".

צילום: shutterstock

"כשהיינו נערות, לי ולבת הדודה שלי היה משעמם בשולחן החג, אז שיחקנו 'ארץ עיר חי צומח דומם'. היה תורי להכריז על האות", מספרת אור ביבס סולימני. "התחלתי עם 'אאאאלף' וכשבת הדודה שלי אמרה 'סטופ' צעקתי בקול רם 'זין'! כי זו האות שיצאה. ובדיוק היה שקט סביב השולחן. כולם הסתכלו עלינו, לכי תסבירי על מה מדובר".

"לפני כמה שנים גרתי ביוון. חבר שלי בא לבקר אותי והלכנו לארוחה אצל המשפחה שלי", מספר שלומי. "אחת האורחות, יוונייה, קוראת את ההגדה ומגיעה לחלק של 'הללויה'. פתאום היא מתחילה לשיר את 'הללויה' של האירוויזיון ומתפלאת שהשיר שזכה זה בעצם השיר של פסח. היא הייתה בטוחה שזו התגלות מטורפת ורק אחרי זה שאר האורחים הסבירו לה שאין קשר בין הדברים ואמרו לה להתקדם הלאה, כי כולם כבר רצו לאכול".

ומה עם אלה שהתבלבלו בכתובת? ממש קצת, כמו נעה גביש ומשפחתה. "אחותי גרה בחיפה. הוריי ליד אשקלון. אנחנו גרים בתל אביב. אחותי והוריי דתיים. הגענו לחיפה עם סלט, עוגה ויין בשבועות והבית סגור. היינו בטוחים שהם בבית הכנסת או סתם הלכו לטייל והלכנו לטייל בעצמנו. חזרנו והיה נדמה לי ששמעתי את קולה של אחותי אצל השכנים שלה. נכנסנו, אבל השכנים היו מאד מופתעים ואמרו שאחותי נסעה לקיבוץ אצל ההורים. נחנקנו מצחוק והתחלתי לשחזר את השיחה ולהבין שהיה ברור שההורים אצלה ולא ההיפך, ולכן לא שאלתי לאן להגיע. לא הייתה דרך ליצור קשר, כי כאמור גם הוריי וגם אחותי דתיים, נאלצנו לקוות שהם יבינו שהתבלבלנו. חזרנו לתל אביב כי ידענו שעד שנגיע לאשקלון, הם כבר יסיימו את הארוחה וילכו לתיקון שבועות".