עשיתי את זה. ניצחתי את החופש הגדול. האוטו הפוך, חול בכל חור, חמשת אלפים נמשים חדשים ותחושת התייבשות קלה, אבל ניצחתי. עברתי את הים, את הבריכה, את פינות החי, את המתנפחים, את האבטיחים והענבים והטקסים הנצחיים של אריזות-פריקות-אוכל-מקלחות ושרדתי לספר סיפור לפני השינה.

לרגע קצר של שקט נדמה שאפשר לנשום, אבל רק לרגע, כי מיד בתום ה״חופש״ אשאב ואבלע אל תוך הבלילה הסמיכה של סממני חג - אותם מאפייני נורמה בחברה בה אני חיה, שהפכו לחלק מפחדיי הגדולים ביותר. אני יודעת שזה עובר כתגובה מאד דרמטית למשהו שנתפס כמשמח בסך הכל. בגדים לבנים, ברכות לשנה החדשה ובילוי עם המשפחה. אז למה אני כל כך חרדה? דכדוך קוראים לזה.

צוף יובל ובנה קול

צוף יובל ובנה קול

אני יודעת שקיימים אנשים שיש להם את הכח הזה, את המסוגלות הזו, הנפלאה מבינתי. יש אנשים מתפקדים בעולם, עם מקצב פנימי תקין ועצבים מהודקים, שהזרם נוח להם. בשבילם להתלבש בלבן זו שמחה ולא מסע קניות מורט עצבים של הרגע האחרון, והכנת שנה טובה לגן של הילד זו הזדמנות להרעיף אהבה ולהיות יצירתי, ולא מטלה מדירת שינה שמאלתרים חמש דקות לפני היציאה מהבית, מלווים תחושת אשמה. עבור אותם אנשים, תפוח בדבש הוא מאכל שמרכיביו נמצאים אצלם דרך קבע במטבח, בעוד אצלי יש מקסימום תפוחונים מיובשים באריזות של 50 גר׳. אולי הם גם מוצאים חגיגיות בצפיפות הזו בלוח השנה, בה בכל שבוע יש פעמיים שבת, כל פעם בחסות מנהג אחר. נדמה לי שהם הרוב אפילו. אבל אני, אם להודות בכנות, לא חלק מהרוב ואלוהים עדי שניסיתי להיות.

ימי שבת מפחידים אותי. ימי חג מכריחים אותי להכיר בחוסר היכולת שלי ליהנות מזמן איכות של אמא ובן. בימים רגילים המציאות מאפשרת לי לחיות את חיי הפרישות שלי באי נוחות קלה ככל האפשר, היום נגמר כשדלת הבית נסגרת מאחוריי ואני נשארת עם אותו הבלאגן שאני תמיד עייפה מכדי לסדר. אני מאלתרת לילד משהו סביר לאכול והטלוויזיה היא שמרטפית ראויה עד לשעת המקלחת, אחריה נדלג למיטה דרך מסלול מכשולים של ערימות כביסה וחלקיקי פליימוביל דוקרניים. יום טוב במיוחד יצוין אם אירדם במיטה בכוונה תחילה, בלי טקסי המעבר מהספה למקרר ב2:00 לפנות בוקר. ואם התמזל מזלי, כל זה התאפשר ללא שנדרשתי לתקשר עם בן אנוש מלבד יוצא חלציי ונחסך ממני הצורך לתת דין וחשבון על מצב הסלון והמטבח וסגנון חיי. לא שאני לא אוהבת לדבר, פשוט זו השיחה המעייפת ביותר בעולם והניסיון להימנע ממנה משאיר אותי בגפי.

להיות אדם מדוכדך זה להיות אדם בודד

לו ניתן היה להשתמש בדכדוך כחומר מבודד, אף בית לא היה זקוק למיזוג אוויר. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה נפרדת, תחומה במעטה של קושי גדול להירגע ולשמוח. אני מתהלכת בין הבריות, מחווה כמוהן לשלום ושואלת מה נשמע כמו שעושים, מקפידה על ביטויים ורפרנסים מוכרים במקום הנכון ובמינון המתאים, סופרת בלב עד שלוש ופורשת בגינוני פרידה אוניברסליים מוסכמים. מעין מנגנון הישרדות חברתי. המנגנון הזה נכנס למצוקה כשהשגרה מופרעת על ידי אירועים חברתיים בעלי אופי חגיגי ואני נדרשת להתייצב בזמן - מחויכת, עם סיר חם/תבנית עוגה וילד רענן.

אני מוצאת את עצמי רודפת אחרי השעון, מזיזה את הבלגן מצד לצד בניסיון למצוא כף או קערה נקיות, נוברת בערימות הבגדים שהייתי צריכה למיין כבר לפני שבועות, מזרזת את שנינו ממשימה למשימה, כדי שנגיע לשעת היציאה כשהכל מוכן. בפועל, זמן המקלחות שלנו עומד על ארבע דקות סך הכל, אבל חמש דקות לפני שצריך לצאת. בסוף כל זה לא יישאר כוח לחיוכים. ואני רוצה להצליח. אני כל כך רוצה להעניק לבן שלי ולי את חווית הנורמליות הזו, שוודאי זיהה בבתים של חברים. ריח של אוכל חם ממלא את המטבח, ג׳ינס חדש וחולצה נקייה ללא קמטים, מתנה לחג וברכה יפה מאמא רגועה, שמוכנה לצאת בזמן לארוחה משפחתית. בלי לעשות עניין, כאילו ככה זה תמיד, בית רגיל ומסודר שהשמחה שוכנת בו.

צוף יובל ובנה קול. צילום: אייל לבקוביץ'

צוף יובל ובנה קול. צילום: אייל לבקוביץ'

השנה, ברוח ההתחדשות שהקרבה לחגים מביאה, אעשה את כל המאמצים שזה יקרה. את השנה הזו החלטתי להעניק לבן שלי ולעצמי במתנה, אחרי כל הימים המקרטעים שקדמו לה, כי מגיע לו וגם לי להתחיל מחדש. זה לא חייב להיות מושלם, אין צורך שנראה כמו כולם, אפשר גם לשמוח בקטן. בחירה מודעת לוותר על פינה פה פינה שם, בכדי להרוויח קצת נחת ואין זמן טוב יותר להתחיל מאשר בערב ראש השנה, עם האנשים שבחברתם הכי טבעי להיות עצמנו הלא מושלמים. מהפך בין לילה לא יהיה, רק אמא אחת וילד אחד שבחג הבא ישמחו יחד הכי טוב שהם יכולים.