שבוע האופנה בניו יורק סיפק לנו שערוריה אחת מוזרה: הראפרית המצליחה קארדי בי רצה לעבר ניקי מינאז' (גם היא ראפרית מצליחה) וניסתה לתקוף אותה. שומרי הראש של מינאז' הצליחו ברגע האחרון לבלום את הראפרית, וזאת מצידה לא ויתרה, חלצה את אחת מנעלי העקב האימתניות שלה וזרקה אותה על מינאז'. קצת לפני שהאירוע הידרדר עוד יותר הזמרת הכועסת סולקה מהמסיבה בבושת פנים.

הסכסוך בין השתיים כבר נמשך תקופה ארוכה, אבל מעולם לא הגיע למימדים כאלו. את התקיפה הנוכחית הסבירה קארדי בי זמן קצר לאחר מכן בחשבון האינסטגרם שלה: "נתתי לך להגיד לא פעם דברים מגעילים עליי. פניתי אלייך פעם אחת באופן אישי, פניתי אלייך פעמיים ואת תמיד התעלמת. בחרת לדבר על התינוקת שלי ולהעביר עליי ביקורת כאמא ועל היכולות שלי לדאוג לה. כלבות אומרות את החרא שלהן, אבל בחיים האמיתיים הן פחדניות".

העלבון האולטימטיבי

אז למרות הדם הרע ששורר בין השתיים, הטריגר האולטימטיבי שגרם לקארדי בי לאבד את זה, היה קריאת תיגר על האימהות שלה ועל האופן בו היא בוחרת לחנך את הילדה שלה. בואי נודה בזה, גם אם את לא ראפרית זועמת ומפחידה, העובדה שאדם אחר מעז לערער, לבקר או אפילו להעיר הערה על האופן בו את מגדלת את הילדים שלך יכולה לגרום להתקף זעם בלתי נשלט ולפעמים גם לא הגיוני. התקרית המוזרה והצהובה הזאת זרקה אותי אחורה אל האש שהפנתה סימה בכר, אחת המתמודדות הבולטות בעונה האחרונה של האח הגדול שהסתיימה עלינו לטובה, אל מתמודדת אחרת - לירז אסייג, רק בגלל שהאחרונה העזה לבקר את הרגלי התזונה שהיא מנחילה לבנות שלה. בכר שלא יכלה להתמודד עם הביקורת, הגדילה לעשות ואפילו כינתה את לירז "הרוע בהתגלמותו" בעקבות הדברים. למה? אמא.

 

סימה בכר. צילום מסך

סימה בכר. צילום מסך

אז מישהו חושב שאני אמא לא טובה. אז מה

יכול להיות שהרבה נשים (וגברים) אולי יתעצבנו ממה שאני הולכת להגיד. זה נכון, גידלנו יצור חי בתוכנו, סחבנו אותו 9 חודשים, סבלנו עשרות שעות של צירים, שרדנו לידה (!), אנחנו משקיעות לילות וימים, מגדלות, מקלחות, מרדימות, דואגות, מאכילות, מטפלות ועושות ומה לא. אבל למרות כל זה אנחנו צריכות לזכור – אנחנו לא קדושות, וביקורת על האימהות שלנו זה לא הדבר הכי נורא בעולם.

אנחנו חיות במדינה, שבה, בכל רגע נתון, לכל דודה אקראית שעוברת ברחוב יש משהו להגיד על האופן בו את מאכילה או מלבישה את התינוק שלך. אז מה? למה זה כל כך בעייתי לקבל או לא לקבל עצה ממישהי שבסך הכל חולקת מהניסיון שלה?  למה גם הערה קטנה של חברה קרובה על זה שאת מרדימה את הילד שלך על הידיים ולא במיטה יכולה להתחיל מלחמה קרה ביניכן ולערער חברות של שנים? הרי אתן מדברות על הכל ואת אפילו מרשה לה להיכנס לך לתחתונים ולהעיר על הקשר שלך עם בחל"ך. זה כל כך קשה לשמוע שאת מתנהלת בצורה שהיא פחות ממושלמת? הרי במקרה הכי גרוע אנחנו יכולות תמיד פשוט להתעלם.

רגשות אשם של אמא לא מושלמת

לדעתי, הכל מתחיל ונגמר ברגשות האשמה שאנחנו נושאות איתנו כל הזמן. אנחנו חיות בפחד מתמיד שאנחנו לא אימהות מספיק טובות, שאנחנו לא עושות מספיק ושאנחנו לא מספיק נוכחות כשצריך. אנחנו הרי עושות הרבה טעויות בחיים האישיים, בזוגיות, בעבודה, על הכביש, ואין לנו בעיה כשמבקרים אותנו אבל אנחנו לא יכולות לסבול את זה שמישהו יגיד לנו שאנחנו עושות טעויות עם הילדים שלנו. האימהות היא תפקיד שהחברה מטפטפת לנו מגיל אפס שהוא תפקיד חיינו. בזה, בלהיות אמא, אסור לנו להיכשל. ואוי ואבוי אם מישהו רק ירמוז שאנחנו עושות עבודה לא טובה. ואנחנו כל הזמן בהיכון, במגננה, ואם מישהו מעיר - אנחנו לא מתאפקות ותוקפות. כי היומיום שלנו הוא לעשות הכל - להשקיע, את הגוף והנשמה, כדי שהכל יהיה בסדר, והביקורת - מכאיבה במקום הכי חשוף והכי פגיע.

הדבר הכי חכם שאנחנו יכולות לעשות הוא להבין שאנחנו לא מושלמות. אף אחת מהאימהות שלנו גם לא היתה מושלמת. כולנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות, ואנחנו גם טועות. ואם מישהי מעירה לך על זה שלא הלבשת את הבן שלך מספיק טוב, יכול להיות שאת פשוט צריכה להלביש לו סוודר. זה הכל.