למשפחה שלי יש שני חלקים. החלק הראשון כולל אבא חוזר בתשובה ושבעה אחים חרדים שלא גדלתי איתם ובחלק השני נמצאים אמא חילונית, אבא חילוני נוסף ואחות חילונית שגדלתי איתם כל חיי.

אני פוגשת את האחיות החרדיות שלי אחת לכמה חודשים. אנחנו מתייצבות באירועים, דואגות לעדכן בכל מה שחשוב ועמוק בפנים ובאמת אוהבות אחת את השנייה. דם סמיך יותר מכל פרק בתנ"ך ואף הלכת צניעות לא תמחק את זה. השלום אמיתי וכשהן שואלות "מה שלומך?" הן באמת מתכוונות לזה. הסקירה המהירה של העיניים על אורך החצאית שלי מגיע קצת אחרי אבל אני מתעלמת. זה גדול מהן. אני משתדלת שלא להגיע חשופה מידי עם כל הקעקועים בחוץ והן מחייכות יפה כשאני מספרת להן על כך שהלכתי לחוף ים בלי הפרדה.

משתדלת לא להגיע חשופה עם כל הקעקועים בחוץ. בלה רבוי

משתדלת לא להגיע חשופה עם כל הקעקועים בחוץ. בלה רבוי

והנה- בדייט האחרון שלנו התפוררה כל פיסת קרקע יציבה. יסודות נסדקו, אמת כואבת עפה באוויר ולא בחלה באמצעים. נפגשו שני עולמות עם חוסר הבנה בסיסי כלפי הצד השני וכאילו חיים בסרט אמריקאי, ציפו לסוף טוב. יש גבול לכשרון המשחק של כולנו וגם שרירי החיוך המזויף צריכים לנוח לפעמים. החיסרון בשוני עם קירבת דם הוא אי דפיקת חשבון רצינית. כל המחשבות מדוברות לשולחן באותו רגע ולפעמים, בלי מחשבה.

בגלל היותי הבכורה, אני ממספרת את כל האחים שלי. השלישית במספר התארסה לא מזמן. חקרתי אותה על כל פרט אפשרי לגבי בעלה לעתיד שהכירה לפני שבוע וחצי. אחרי דיונים על החופה הגענו לדיונים על סגירת עסקים בשבת, תקצוב ישיבות, גיוס לצה"ל וגולת הכותרת – כפייה דתית. הדרך לגהינום רצופה בפסקי הלכה, חבורת דתיים וחילונית אחת ששואלת יותר מידי. אני לא זוכרת מתי בדיוק פרצה המלחמה, אבל אני חושבת שזה היה בסמוך לתגובה התוססת שלי "לאלוהים מעניין ת'תחת אם אני הולכת עם שמלות או מכנסיים". הבעות הפנים נפלו והשתררה דממת נצח של כמה שניות. כל טיפת חיוביות נעלמה מהשולחן ויכולתי להרגיש את הרבי מלובביץ' יושב מולי ומצקצק. אחותי השנייה התאפסה על עצמה די מהר וענתה "תאכלס, מה משותף בינינו? דם ו- DNA. זהו". חייכתי חזרה, שילמתי את החלק שלי בארוחה הכשרה וגררתי את התסכול חזרה לתל אביב.

זה לא הוויכוח הדתי הראשון שאני מנהלת. תמיד עולות אותן טענות ואף פעם אין מסקנה אמיתית. כשמדובר באנשים זרים, אני מתקדמת הלאה עם חיי. כשזה קשר דם, יש המון רגש. מעולם לא ניסיתי לשכנע את הצד השני לחזור בשאלה, אבל אני כן דורשת קבלה כלפי אורח החיים שלי. לא הבנה. קבלה. המינימום האפשרי לתקשורת בסיסית הוא כבוד כלפי האחר. אם אני מוצאת את עצמי אומרת לאחותי "אני לא רואה שום דבר פסול בדרך החיים שלך" ומקבלת חזרה "אז אצלי זה לא ככה", כנראה שהקיגל ממש מסריח מתחת לציציות.

מעולם לא ניסיתי לשכנע את הצד השני לחזור בשאלה. בלה רבוי בדרך למפגש משפחתי

מעולם לא ניסיתי לשכנע את הצד השני לחזור בשאלה. בלה רבוי בדרך למפגש משפחתי

אין לי על מה להתנצל השנה. הפעם זה תורן. לא קיים צום ארוך מספיק כדי לכפר על דחייה, כשהמשפחה היא רק נספח. קשה להתנהל במציאות בה אני רוצה אחיות ואילו הן רוצות אחות חרדית. אני רוצה שיתנצלו על כך שלוקח לנו שלושה חודשים לקבוע כדי לא לחלל אף תאריך קדוש, ועל הבעות הפנים השופטות כשאני נכנסת לרכב אחרי ארוחת שישי ונוסעת הבייתה. אני יודעת כמה קשה להסתיר זלזול. אני רוצה שיתנצלו על עיגולי הזיעה בגב אחרי שאני משתדלת להתכסות עד כמה שרק אפשר, והביקורת בעיניים אם נחשף לו איזה מרפק או קרסול. שיתנצלו על הצביעות. על הדרישה ההזויה הזו לסליחה. אני רוצה שהצד החרדי של המשפחה שלי יתנצל על חוסר הקבלה, היוהרה והתזכורות הבלתי נגמרות על כך שאני טועה בעולם של צודקים.

המעשים שלי תמיד יהיו "ליד", וזה אף פעם לא יהיה מספיק. לא משנה מה אעשה או איך אתלבש, החילוניות שלי תזלוג החוצה ואף פעם לא אהיה באמת שייכת למקום הזה. יש מעלי הילה מעורבבת של בשר וחלב ומין לפני חתונה. אני אף פעם לא אוסיף את ה "אמן" במקום הנכון ותמיד אענה "סבבה" במקום "ברוך ה". אלה לא רק האחים שלי, זו הדת שהרסה לי את המשפחה ומונעת ממני לקיים איתם קשר מתפקד. הדת כולה צריכה להתנצל בפניי על האטימות כלפי כל מי שלא סוגד לה, על הבוז וההתנשאות כלפי החילונים, כאילו אנחנו יהודים סוג ב'. איזה מין מצב אבסורדי זה שהדת דורשת מאיתנו לבקש סליחה, כשיש מקרים בהם היא זו שעושה את הנזק. פילוג, נתק וחוסר שייכות. לקיחת מונופול בלתי נראה על היהדות ויצירת הבדלה בין יהודים טובים ללא טובים. אולי לא הייתי במיטבי בשנה האחרונה, אבל יש מצב שהפעם, אבל רק הפעם, זו הדת שצריכה לבקש את הסליחה שלי. של כולנו.