קצת לפני שנכנס הצום של כיפור, האבא החוזר בתשובה שלי כתב לי בהודעה "היי, שנה טובה. היום הוא היום הכי טוב בשנה. אפשר לתקן הכל ולקבל הכל. בריאות, שמחה וגמר חתימה טובה!". אני מודה שזה תפס אותי לא מוכנה כי תכננתי לשנוא אותו ולהתעלם ממנו לנצח, אבל זו הייתה ההזדמנות שחיכיתי לה, הפרצה הראשונה מזה חמש עשרה שנה שתאפשר לי לפרוק את כל מה שאני חושבת עליו ועל הנטישה שלו. הקלדתי בחזרה "אז אולי תתחיל בתיקון היחסים עם הבת שלך?" וקפאתי.

המון זמן אני מחכה לרגע המתאים כדי לנהל את השיחה הזו, ודווקא עכשיו אני מתחילה להתחרט. זה כנראה פחד מהתגובה. פחד מדחייה. אזרתי אומץ, שלחתי את ההודעה, ועכשיו אני נתונה לחסדיו של איש שמעולם לא גידל אותי, מתקשר אחת לכמה שנים כדי לסמן וי והפגישה היחידה שלנו היא בספח של תעודת הזהות. הוא ענה "בואי", ואז נכנס כיפור.

עברו שבועיים ולא דיברנו עדיין. לא קבענו מתי, איפה ואיך. כנראה שגם השיחה הזו, בדיוק כמו ההתעניינות, האכפתיות והמזונות, לא מספיק חשובה. אני יודעת שאם אתקשר ואבקש לבוא אליו לירושלים, הוא לא יתנגד. המחשבה על האופציה חולפת לי בראש כל יום ובכל פעם שאני מוציאה את הנייד כדי לחייג, ההשלמה עוצרת אותי. הסליחה שלו כבר לא רלוונטית והחיים שלי מלאים גם בלעדיו. לא נשאר לי עוד מה לשחרר. אני ריקה מתוכן. יש לי משבצת דמות אב אחת שכבר תפוסה על ידי מישהו שאוהב אותי, ואני זקוקה להתנצלות שלו כמו שאני זקוקה לשידוך. רגש הוא לא דבר אינסופי. יש לו תאריך תפוגה וממש כמו חלב, גם הוא מחמיץ. הכעס והעלבון שלי ממנו כבר מזמן התחלפו לאפאתיות מוחלטת והיום אני מבינה שלא התקשרתי – כי לא אכפת לי יותר.

בלה רבוי. צילום ביתי

בלה רבוי. צילום ביתי

המשפט "אף פעם לא מאוחר מידי" לא תקף לגבי כל היבט בחיים. יש מצבים בהם 'איטס טו ליטל טו לייט' והרכבת לא רק עזבה את התחנה, אלא הספיקה להיתקע במפגש רכבות ולהגיע ליעד. ניסיתי לתקן, לנגן לפי החליל שלו. הקשבתי לכל הסיפורים על הרבנים החכמים וכמה זה חשוב לשמור שבת, האזנתי לדיסקים מחזירים בתשובה שהוא דאג להעביר לי, לא דיברתי על הרגשות שלי ולא נטרתי לו טינה על המקרה ההוא בו התפרקתי מולו בבכי מול חמישים אנשים אחרי שלא התראינו שמונה שנים, והוא פשוט עמד שם. חקוקה לי בראש כל שיחת טלפון בה שאל אותי אילו מצוות אני מקיימת והשתיקה הביקורתית שלו כשעניתי אפס. ניסיתי להדחיק את ההשפלות החוזרות ונישנות כשהכריח אותי להגיד תפילה לפני האוכל ולתת לי את הסוכריה רק אחרי שחזרתי אחריו בקול בלי טעויות. שמרתי בבטן את הכאב הנוראי הזה, על כך שלא משנה מה אשיג בחיים - אם אעשה זאת כדתייה, זה בוודאות יהיה יותר טוב. הוא מעולם לא שאל אותי לשלומי ואני מעולם לא סיפרתי.

בין אם הוא יתעורר למחרת בבוקר מלא חרטה ואהבה כלפי הבת הבכורה שלו, או ימנה שכיר חרב כדי להוריד אותי, אני את שלי עשיתי. אז מתי זה מאוחר מידי? כנראה כשמגיע ייאוש.

בפער בין המציאות לרצונות שלנו שוכן תסכול. דמיינתי שיגיע רגע בו הכל ישתנה בשנייה אחת ואני אהיה שמחה ומאושרת שחיה בין משפחה דתית וחילונית. כשנוכחתי לדעת שזה לא הכיוון, ניסיתי להיאחז בסיטואציות פיקטיביות שבדיתי לעצמי והתהום בין שני הניגודים שאבה אותי למטה. שנאתי אותו, צחקתי עליו מאחורי הגב, התלוננתי בפני כל מי שרצה לשמוע והגעתי למקומות לא טובים עם עצמי. הקשר הרופף הזה הוציא ממני כל כך הרבה רוע, עד שהתביישתי לדבר בקול את המחשבות שלי.

האחריות למצב הנפשי הזה מתחלקת ביני לבינו. הוא, על כל מסכת העינויים מהרגע שנולדתי ואני, על ההסכמה שלי לכל זה. אין סיבה מספיק טובה בעולם שבגללה הייתי צריכה לסבול כמעט שלושים שנה. לבזבז אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגים בשביל לשמוע שאני צריכה ליזום פגישה איתו כדי ללבן את הדברים. הרצתי את השיחה הזאת מול המראה כל כך הרבה פעמים, שאני זוכרת אותה בעל פה. כאבתי כל משפט, כל מילה. התעלמתי מקיומו לתקופה מסוימת ושוב ושוב דיברתי אליו כאילו הוא שומע. חייתי את גלגל האוגרים הזה עד שנגמר לי. נאמר כבר הכל וכמו שכתב דוכין, "אין לי מה להוסיף לזה".

היכולת להבדיל בין טוב לרע היא כלי נרכש, והחובה שלנו כלפי הנפש היא ניקוי רעלים תמידי. אנחנו לא תמיד מבינים כשרע לנו, כשמשהו הופך להיות יותר מידי וההשקמה, כהרגלה, מגיעה קצת אחרי הנפילה. אין טבעי יותר מהניסיון שנתתי לשיפור מערכת היחסים עם האבא הביולוגי שלי, אבל הייתי צריכה להפסיק בשיא. זה בסדר לנסות לשקם ולהיפגע בתהליך. זה לא בסדר להפנות את הלחי השנייה. המשחק הסאדיסטי הזה היה צריך להיגמר הרבה לפני שהוא התחיל, אבל רק ככה לומדים. היום הפעולות שלי נקיות מהצורך באישורים שלו. אני במקום שלם, אמנם לא מכירה את כל המפתחות להצלחה, אבל יודעת שאחד המפתחות לכישלון הוא לנסות לרצות את כולם.