מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא מספיק גבר. כילד אהבתי לשחק גם עם מכוניות וגם עם בובות, תמיד העדפתי לעזור לאמא שלי לאפות עוגות על כל משימה אחרת, התנועות שלי היו עדינות ורציתי לשים לק צבעוני על האצבעות, ומבחינה רגשית תמיד ביקשתי לשתף ולדבר על כל מה שאני מרגיש וחושב. אני זוכר איך בגן, כשהבנים היו בכדורגל והבנות קפצו בחבל, אני הייתי יושב עם הגננת ומדבר איתה על הרגשות שלי. אפילו חיצונית הייתי רזה ועדין, עם תווי פנים נאים.

להיות ילד בעל צדדים נשיים, זו חוויה לא פשוטה, אני זוכר את אבא שלי כועס עליי כשהוא היה תופס אותי משחק עם הבובות של אחותי, אני זוכר שביקשו ממני לא לשבת רגל על רגל "כמו ילדה", אני זוכר שהסבירו לי לדבר פחות עם הידיים, להפסיק לבכות, ולא לעשות סיפור ודרמה מכל דבר "כמו אישה". בבית הספר ברור שלא היה לי קל: בגיל 8 רדפו אחרי שני נערים בכל הרחוב כשהם צועקים לעברי "בוא הנה, נקבה, תחטוף קצת מכות מגברים אמיתיים". וכשהתבגרתי, ואפילו אחרי שהתחתנתי עם דריה אהובתי, אנשים לא התביישו לשאול אותי, אפילו אחרי כמה דקות של שיחה שטחית, מה הן ההעדפות המיניות שלי. גם כשסיפרתי שאני נשוי באושר, לאישה, חלקם לא וויתרו וביקשו ממני לבדוק אם אני "בטוח לא בארון". אפילו עם החברים הקרובים שלי, המחמאות שאני נוהג לקבל זה כמה אני מכיל, קשוב ורגיש, "ממש כמו אישה".

רועי בן יוסף. צילום מתוך פייסבוק

רועי בן יוסף. צילום מתוך פייסבוק

כל זה השפיע גם על הזוגיות שלי, הרבה שנים התביישנו לספר מה חלוקת התפקידים בינינו: דריה אחראית על כל הניהול הכלכלי של הבית, החשבון העסקי שלי מנוהל על ידה, היא זו שלוקחת את הרכבים שלנו לטיפול במוסך, ואני לעומת זאת אמון על השיחות הרגשיות עם הילדים, על הבישולים והאירוח, ועל התסרוקות של הבנות בשיער. לא משנה כמה פעמים שמעתי שאני גבר נשי, וכמה כל מי שסביבי מקבל אותי בדיוק כמו שאני, ולא משנה העובדה שאני כבר בן 40, אבא לשלושה ילדים, ובעלים של עסק שמפרנס אותי ואת משפחתי, עדיין בעמקי ליבי, כל פעם שאומרים לי מילים כמו "אתה רגיש כמו אישה", "אתה מתנהג כמו כוסית", "מה יש לך, אתה מגיב כמו נקבה", אני נעלב, מרגיש שצוחקים עליי ויורדים עליי.

השבוע, בשיחה שגרתית שלי ושל ועלמה, בתי בת ה-14, היא שיתפה אותי שמשהו שחברה אמרה לה מאוד פגע בה, וכשהיא ניסתה להבין מה כל כך פוגע בזה, היא הבינה פתאום שהדברים נגעו בנקודת תורפה שלה. מפה לשם התחלנו שיחה שלמה על נקודות תורפה, ומשם על נקודות התורפה של כל אחד מאיתנו, על חלקים שאנחנו לא שלמים לגביהם, על דברים שאיך שאומרים לנו אותם, אנחנו מיד נפגעים מהם, וכל אחד הכין רשימה קצרה של נקודות התורפה שלו.

רועי בן יוסף ובתו עלמה. צילום עצמי

רועי בן יוסף ובתו עלמה. צילום עצמי

כשהקראתי לה את נקודות התורפה שלי - שאני מרגיש שאני נשי, ושאני תמיד נעלב כשאומרים לי את זה, לא משנה באיזה מצב אני נמצא בחיים, היא שתקה רגע, כאילו מעכלת את הדברים, ואז הסתכלה בי במבט הבלתי מתפשר שלה, ונתנה לי נאום, שלהרגשתי ריפא אותי, לתמיד. "מה בעצם מעליב בלהיות נשי?", היא שאלה. "אתה קולט שהג'נדר שאני שייכת אליו, הוא מילה שפוגעת בך? משהו שפחות טוב להיות כזה, לדעתך? תסתכל עליי, אני נראית לך כמו עלבון?". "ובכלל", היא הוסיפה, "מי החליט לחלק את התכונות בין שני המינים? מי קבע מה אנחנו צריכים להיות, ולמה? זה שנולדנו לג'נדר מסוים מעיד על איך אנחנו צריכים להתנהג, להיות ולהרגיש?".

ולמרות שכבר הכרתי את כל המונולוג שלה, ולמרות שבעצמי אמרתי אותו מלא פעמים, הפעם היה פה משהו שונה. היא באמת האמינה בו ב- 100 אחוז. לא הייתה לה שאלה שם. זו האמת שלה - היא טובה, מדהימה, ומותר לה להיות כל מה שהיא רוצה. להיות אישה בשבילה, זה לא משהו שהוא פחות טוב מלהיות גבר, והאמונה המלאה שלה בזה, הראתה לי, שאם אני עדיין נעלב מכך שאומרים לי שאני נשי, כנראה שעדיין יש בי שרידים שמאמינים שלהיות אישה זה פחות טוב מלהיות גבר.

התפיסה החברתית שעדיין מאמינה שלהיות אישה זה פחות טוב מלהיות גבר, היא זו שגורמת לנו להרגיש שהתכונות הנשיות הן עלבונות, היא זו שגרמה לאנשים לצחוק עלי כל החיים, היא זו שיצרה בי את הבושה במי שאני.

"אתה חופר כמו אשתי",

"נעלב כמו ילדה קטנה",

"אם היית גבר אמיתי לא היית מגיב כך עכשיו".

כולם משפטים שמגיעים מתוך תפיסה שגורמת להרבה גברים להסתיר את החלקים הנשיים שלהם וגם גורמת להרבה נשים לחשוב שבשביל להצליח - אלו תכונות בהן שעליהן לדכא.

ובגלל שאני כבר יודע שאין כאן אמת, יכולתי פתאום להרגיש, בשיחה עם עלמה, ואולי בפעם הראשונה בחיי, שלהיות גבר נשי, לא רק שזה לא מעליב, זו בעצם מחמאה מדהימה בשבילי. זו מחמאה שיש בי גם תכונות מהג'נדר המדהים הזה. שיש לי הזכות להיות רגיש, עדין, קשוב ומכיל. איזה כיף זה שיש בי תכונות מכל הסוגים, גם כאלו שמוגדרות כנשיות וגם כאלו שמוגדרות כגבריות. והכי כיף שככה אני קצת דומה, ליצור המדהים הזה, שהוא הבת שלי - עלמה.

אחרי שחיבקתי אותה חזק, מכל הלב שלי, ואמרתי לה שהיא ריפאה בי משהו עמוק שהיא בכלל לא יכולה לתאר לעצמה, היא חזרה להכין שיעורים במתמטיקה, ואני נשארתי להביט בה מרחוק, בילדה המתבגרת שלי, שגדלה לשני הורים, שאפשרו לה לגדול עם אמת אחרת, אמת שבה היא יכולה להאמין ב 100 אחוז - שלהיות אישה זו זכות גדולה.

וזה ריגש אותי לראות שגדל כאן דור חדש, דור של בנות שגאות להיות נשים, דור של נשים שלא מרגישות נחותות מול גברים, דור של נשים שיודעות שמותר להן להיות כל מה שהן, בלי להסתיר, בלי להשתנות ובלי להחביא את מי שהן. והדור הזה קם בזכות אנשים ונשים שעושים ועושות פה את השינוי הזה בהפגנות, בסרטונים, בפוסטים, בסרטים, במצוד אחר גברים פוגעניים. אנשים ונשים שמוכנים ומוכנות לספוג ביקורת ולינצ'ים בשביל המטרה הזו.

אני ער לדיון הנוקב סביב me too# , ולאמירות שזה מוגזם, ושכבר מפחיד להיות גבר. ואולי זה מוגזם, ואולי לא, אבל בעיניי, כל עוד אנשים יחשבו שלהיות אישה זה פחות מלהיות גבר, כל עוד אנשים יחשבו שתכונות נשיות הן תכונות פחות טובות, כל עוד לא תהיה תפיסה שוויונית אמיתית בין אנשים, תמשיך להתקיים אלימות נגד נשים, ימשיכו להתקיים הטרדות מיניות של נשים, ימשיכו להיות פערי שכר וימשיכו להתקיים תקרות זכוכית, כי כל הדפוסים החברתיים האלו נובעים מתפיסה שבבסיסה מתקיימת האמונה - שלהיות אישה זה פחות.

לפני כמה ימים ישבתי עם קולגה שאני מעריך, ועברה לידנו נערה. ופתאום הוא אמר: "בואנ'ה אחי, הייתי מפרק לה את הצורה, זאת נראה לי מתפרקת בקלות". כשאמרתי לו מה שאני חושב על הדיבור הזה, על ההחפצה הזו, ושמחר זו יכולה להיות הבת שלי או הבת שלו ושהדיבור האלים הזה זה חלק מהיחס האלים כלפי נשים בחברה שלנו, הוא הסתכל עליי ואמר לי: "אחי נהיית כוסית. סתם, בעצם תמיד היית". מזל שעכשיו אני חווה את זה כמחמאה.

******

ביום ראשון 25.11.18 יצויין יום המאבק באלימות נגד נשים