קשר בין אחיות - אם אתן שואלות אותי, זה הדבר הקדוש ביותר בעולם. ואני לא מדברת על חברות שהן כמו אחיות, שכבודן במקומן מונח. אבל אחיות ביולוגיות, בעלות קשר דם, הן משהו שמבחינתי אי אפשר לנתק. בעיני הקשר בין אחים בכלל, ואחיות בפרט, מסמל מחויבות ללא תנאים. אחרי הכל, עם חברה את יכולה לריב ולא לדבר שני עשורים או כל החיים (ואלוהים יודע שזה כבר קרה לי והפנו לי גב ברגע הקריטי ביותר), אבל עם אחות - לפחות במקרה שלי - אני יודעת שזה לא יקרה. אני יודעת שתמיד נהיה שם אחת בשביל השנייה, ובגלל זה אני לא מבינה איך אפשר להיות בנתק מבשר מבשרך. אבל זו רק אני, כי במקרה שלי אחותי היא החברה הטובה ביותר. אבל מהנשים שפגשתי במהלך הכנת הכתבה, אני מבינה שהסיפור של אחותי ושלי לא בהכרח מייצג.

למען האמת, את כל המרואיינות אני מכירה מפה ומשם. פניתי אליהן כי שמעתי לא פעם את הסיפורים על מערכת היחסים הסבוכה עם האחיות שלהן וחשבתי שיהיה מעניין דווקא לשבת כולנו יחד, לשמוע ואולי ללמוד אחת מסיפורה של השנייה. יצרנו מעגל דיסקרטי ובטוח, של אחיות לא בדם אבל בכל זאת אחיות. חצי נחמה היא שמשפחה לא בוחרים אבל חברות כן. אצל חלקן נושא האחיות הוא טעון במיוחד. הצעתי להן לשבת איתי ביחד ולפצח אותו, להבין אם יש פערים שאפשר לגשר עליהם, אם זה תלוי בהורים? האם הן חושבות שהקשר עם האחות מפוספס לנצח, והאם בכלל זה מצער אותן?

"כשהגעתי הפרתי לה את האיזון המושלם של להיות ילדה יחידה ומפונקת". תמונה: Shutterstock

"כשהגעתי הפרתי לה את האיזון המושלם של להיות ילדה יחידה ומפונקת". תמונה: Shutterstock

 

"אני יודעת שהיא רק מסמנת עליי וי"

עוד לפני שנחתה לפתחי ההצעה לכתבה, ישבתי עם ר' שחגגה ממש לפני שבוע יום הולדת 40. אחותה הגדולה הזמינה אותה לארוחת צהריים וראיתי שר' לא ממש מרוצה. "אני יודעת שהיא מסמנת עליי וי", היא אמרה וסיפרה לי שמאז ומעולם היחסים ביניהן לא היו קרובים במיוחד. "היא עושה לי טובה שהיא מתקשרת, עושה טובה שהיא קונה לי מתנה, ואם חלילה ארצה להחליף, היא תשטוף אותי על כך שאי אפשר לרצות אותי אף פעם. ואיך אפשר? אם את לא באמת מכירה אותי, ואם את מתעלמת, למשל, מכל מה שאני אוהבת וקונה לי דווקא את מה שבוודאות לא אלך איתו לעולם?".

תמיד הייתן ככה?

"לכאורה יכולנו להיות החברות הכי טובות. היא מבוגרת ממני בסך הכל בשלוש שנים ובאיזה שהוא שלב הפער הזה מצטמצם. אלא שכבר בגיל ההתבגרות הייתה הפרדה מוחלטת. היינו באותו חדר אבל כשהיו מגיעות אליה חברות היא הייתה אוסרת עליי להיות בקרבתן או לשוחח איתן. כל ניסיון של חברה כזו או אחרת לדבר איתי היה נגמר בצרחות, עליי. אמא שלי בזמנו ניסתה לגשר בינינו ואפילו הלכנו תקופה לטיפול פסיכולוגי כולנו. אני זוכרת שפעם בכיתי נורא כי נתקעתי אחרי בית הספר בגשם ללא מטרייה ואחותי סירבה שאחזור איתה הביתה. היינו כבר די גדולות. שמעתי פעם את אמא שלי אומרת שזה מקנאה ונוזפת בה. אבל זה לא עזר. כמובן שבצבא ואחר כך כשהיא עזבה את הבית דרכנו נפרדו לגמרי. זה הגיע למצב שהיינו נפגשות אצל ההורים או בחגים או בסופי שבוע וכמעט ולא מחליפות מילה. כשנולד לי האחיין הראשון ממש רציתי לחדש את הקשר. בכל זאת, תינוק חדש במשפחה ובאמת שמחה גדולה. הייתי בבית החולים כמעט 16 שעות עד שהיא ילדה. הייתי שם לצידה והיה נדמה שהיא מתרגשת מהמחווה. בחודש הראשון והמאוד קשה, כשבעלה נאלץ לנסוע לחו"ל בדחיפות מהעבודה, ישנתי שם ועזרתי לה עם הילד. אחר כך בגלל ויכוח באמת שטותי שאני אפילו לא זוכרת על מה, היא זרקה לי: 'חבל שנולדת'. לא יכולה לתאר את ההרגשה. איך שהוא תמיד הרגשתי שאני לא רצויה, שכשהגעתי הפרתי לה את האיזון המושלם של להיות ילדה יחידה ומפונקת. בשנים האחרונות אנחנו בקשר פה ושם בעיקר בגלל הילדים. אני לא מוכנה לוותר על קשר עם אחיינים וזה חשוב לי מאוד".

ואיך היא מתמודדת עם זה?
"אני מרגישה שהיא מנסה להתחמק ממני כשהיא יכולה. כמובן שזה לא מונע ממנה לנצל אותי כשהיא צריכה משהו. ולצאת מידי חובה כשיש לי יום הולדת. האמת שאני לא צריכה את המתנות שלה אבל היא מתעקשת ואז גורמת לי להרגיש רע שכשאני מסרבת, אני זו שאשמה בכך שאין בינינו קשר. כמובן שגם כשחגגו לי ארבעים עם ההורים היא הטילה וטו על המסעדה, ואמרה שלא תגיע למסעדה שמגישים שם פירות ים ולא מעניין אותה שזה יום ההולדת שלי. תמיד כולם נכנעים לה. אבל אני לומדת לאט לאט לשחרר. יש לי חברות נפלאות בחיים ואני בדרך להשתחרר מהריצוי הזה. לא צריכה אותה באמת בחיי".

"מאז שאני זוכרת את עצמי, היא עוקצת ומבקרת". תמונה: Shutterstock

"מאז שאני זוכרת את עצמי, היא עוקצת ומבקרת". תמונה: Shutterstock

בכיינות של ילדת סנדוויץ'

סיפור יום ההולדת פתח תיבת פנדורה גם אצל הילה (השם המלא שמור במערכת). הן שלוש אחיות, בנות 35, 30 ו-28. הילה היא האמצעית. עם האחות הקטנה היה לה קשר נפלא עד לא מזמן, עד ש"עברה צד" לצידה של האחות הגדולה. "אחותי הקטנה הייתה החברה הכי טובה שלי. גדלנו כמעט כמו תאומות. יש בנינו בקושי שנתיים הפרש וגם כילדות תמיד היו חושבים שאנחנו תאומות ושיחקנו על זה. הקשר בינינו היה כל כך חזק שאפילו היינו יוצאות לחופשות משותפות עם בני הזוג שלנו, נסענו יחד לטיול הגדול אחרי צבא לחו"ל, הלכנו לאוניברסיטה יחד כמעט באותו מסלול תואר ואפילו גרנו באותה דירה, עד שעברתי לגור עם בן הזוג שלי. עם האחות הגדולה היינו בסדר אבל אף פעם לא היה קשר כל כך צמוד. יכול להיות שפערי הגיל השפיעו, או שהיא הרגישה שאנחנו צמד מולה, אבל לא נרשמו מריבות מיוחדות או משהו רע שאני יכולה לספר מהילדות. היא גם עזבה את הבית ראשונה, התחתנה ממש מוקדם ובנתה לה חיים עצמאיים די מהר. אבל אז האידיליה התהפכה. אני לא יודעת לשים את האצבע איפה זה קרה בדיוק, אבל אחותי הקטנה הייתה צריכה איזו שהיא עזרה במציאת התמחות במשרד עורכי דין והן התקרבו. היא 'גילתה' אותה, ואני זוכרת שהיא גם אמרה לי את זה, שאולי פספסנו אותה. אני הצעתי שנעשה דייט שלושתנו אבל לא ממש הייתה הענות מצידה".

הבנת שהיא לא מעוניינת בקשר הזה?
"אני לא חושבת שהיו לנו אי פעם שיחות עמוקות או משהו כזה, ידעתי תמיד שיש לה המון ביקורת על כך שעזבתי את ההתמחות במשפטים באמצע ועשיתי סוויץ' בקריירה. עברתי להיות מאמנת אישית ובכל הזדמנות העקיצות היו נזרקות לאוויר, איך בחורה מבריקה כמוני הולכת להיות עצמאית ולהתעסק בשטויות כאלה. שזה לא לרמה שלי בכלל. לא נכנסתי איתה אף פעם לוויכוח אבל ידעתי שאין לנו שפה משותפת, אנחנו רואות את החיים אחרת וזה בסדר".

והאחות הקטנה? הרגשת שהקרבה ביניהן הייתה על חשבונך?
"באיזה שהוא מקום כן. אני הפכתי להיות הכבשה השחורה במשפחה של עורכי דין ורואי חשבון. ואחותי מצאה בה פתאום אוזן קשבת לקשיים שיש לה ולהתמודדויות שלה במקצוע ובכלל בהכוונה מקצועית, והיא טיפחה אותה, שזה שוב, ממש בסדר מבחינתי אבל הרגשתי שכדי לרצות אותה, היא מתרחקת ממני. פתאום פחות יוצאות ביחד, פתאום היא נוסעת אליה בסופי שבוע, כשעד אז תמיד היינו עושות טיולים עם בני הזוג שלנו. זה פגע".

ניסיתן לדבר?
"כן. היא טוענת שאני מדמיינת. שיתפתי גם את אמא שלי שאמרה לי שזו בכיינות של ילדת סנדוויץ' ושאני צריכה להתבגר. שלא כל דבר זה נגדי. אבל האמת שזה מבאס אותי. יש לי מצד אחד אחות גדולה שאמורה לתמוך בי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי כל בחירה שעשיתי בחיים, היא היתה עוקצת ומבקרת. היא לא אמא שלי, ואני לא מבינה איזו זכות יש לה אפילו לפתוח את הפה. ומצד שני, על הקשר עם אחותי הקטנה אני לא מוכנה לוותר כל כך בקלות. גם אם אנחנו רחוקות קצת עכשיו, ופתאום מתווכחות באמת על שטויות שלא היינו מעלות על הדעת לריב לפני כן, אני לא אוותר עליה".

"אני מרגישה חסרת בטחון לידה". תמונה: Shutterstock

"אני מרגישה חסרת בטחון לידה". תמונה: Shutterstock

"בגללי כל החיים שלה דפוקים"

אצל י' (בת 36 מרמת השרון) הסיפור קצת יותר סבוך - היא אומצה יחד עם אחותה כששתיהן היו ילדות. י' הייתה תינוקת בת חודש ואחותה בת שנה. הורים מאמצים נפלאים, ולכאורה נקודת פתיחה חדשה ושווה לשתי הבנות שנמסרו לאימוץ במזל יחדיו. אלא שככל שעבר הזמן, הפערים בין האחיות גדלו. הן ידעו שהן מאומצות כבר מגיל חמש. האחות הגדולה יותר טענה שי' מקבלת את כל תשומת הלב מההורים ושהיא נותרת בצל. "זה כמובן לא היה נכון. אני חושבת שאולי העובדה שבמשך שנה היא לא גדלה במשפחה, בשנה הקריטית לחיים, הותירה בה חרדות. אני באמת לא פסיכולוגית ולא מבינה איך זה עובד. יכול להיות שאצלי השריטה וחרדת הנטישה היו פחות משמעותיות, כי לא חוויתי את זה מעולם. אני אף פעם לא רציתי לפתוח את תיק האימוץ והיא התעקשה שנעשה זאת יחד ונאתר את האמא. כשסירבתי, היא יצאה נגדי והטיחה בי האשמות שבגללי כל החיים שלה דפוקים".

ועד כמה זה מציק לך?
"מאוד. אני אוהבת אותה, היא אחותי היחידה הביולוגית, יש לנו הורים מדהימים ועוד אחים חורגים מקסימים וזה כואב לי שדווקא היא, בשר מבשרי, מפנה אליי גב וגם מאשימה אותי בדברים מופרכים".

ניסיתן לשוחח עם מישהו? להתייעץ?
"אני לא אציע לה כי היא פשוט לא רוצה. אני גם מרגישה חסרת בטחון לידה, מילה אחת ממנה ואני משתתקת. זה עצוב ולא נראה לי שזה הולך להשתנות בקרוב".  

זה אולי הזמן להמליץ לכן על ספרו של ג'פרי קלוגר שנקרא "אפקט אחים". הוא מדבר על כך שמספיק רמז קטן להעדפה אפילו חסרת משמעות של אחד ההורים לאח או אחות כדי ליצור פער בלתי ניתן לאיחוי. העליתי את הסוגיה בפני הבנות שאמרו פה אחד שהן לא שמו לב להעדפה הורית וגם אם כן, הן לא חושבות שההורים בלבד אחראים לכך אלא צירוף רחב של נסיבות. קלוגר טוען שכל שינוי בתא משפחתי או ערעור הבסיס היציב של הילד (אח קטן שנולד, ובכור שלא מסבירים לו מה המשמעות) יכול לערער מערכת יחסים שלמה שתמשיך לכל החיים. יש בספר פסקה יפה שצדה את עיני ואולי תעורר מחשבה: "אין בכלל יחסים שיכולים להגיע לעומק רב כל כך או לשרוד זמן רב כל כך כמו היחסים בין אחים. לרבים מאתנו, אלה שיישארו לנו בסוף הריקוד, הם שליוו אותנו – האחים והאחיות שהיו אתנו הכי הרבה זמן, שאהבו אותנו אהבת אמת, ובוודאי מכירים אותנו הכי טוב".