השנה זו הייתה השנה הראשונה שבה נשמתי לרווחה. הגננת לא ביקשה תמונה משפחתית ליום המשפחה. במקום זה כל ילד הכין תמונה למשפחה שלו. הילדה שלי כרגיל "עבדה" כפול, וחזרה הביתה עם שתי תמונות מושקעות – אחת לאמא ואחת לאבא. היא לנצח תהיה שונה מהרוב. מדהים שלמרות שסטטיסטית כל זוג שלישי במדינה גרוש, עדיין ביום המשפחה ברירת המחדל היא לבקש תמונה של כל המשפחה, איזה צילום של תא משפחתי נורמלי.  כשהבת שלי הייתה בת שלוש, וכבר היו לה שני בתים, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בבקשה כזו. לא הייתה לי תמונה משפחתית, גם לא מתקופת הנישואים.  אז ביקשתי מאבא שלה שיעביר תמונה שלהם ביחד, אבל הוא לא התרגש מהבקשה של הגננת, וכנראה גם לא מיום המשפחה, שאחרי גירושים הוא מיותר לפחות כמו אזהרת בריאות על קופסת סיגריות.

בניסיון עקר לתת לבת שלי הרגשה שהיא כמו כל שאר הילדים בגן (היא הייתה הילדה היחידה בגן להורים גרושים), גייסתי קורטוב יצירתיות ויצרתי קולאז' מתמונות, אנסתי אותנו למשפחה אחת יפה ומלוכדת, מה שהיה, במיוחד באותם הימים, שקר גס. בדיעבד, הבנתי שזו הייתה טעות של מתחילות. הייתי גרושה בתחילת דרכי, ובמקום להודות שאני לא כמו כולם ושזה ממש בסדר, לקחתי חלק בהצגה המזויפת הזו של יום המשפחה. כשהיא הייתה בת ארבע, ארגנו בגן חגיגה שלמה ליום המשפחה. כל משפחה התיישבה ליד שולחן, והגננת עברה וצילמה. מצד אחד שמחתי, בלי כוונה היא סידרה לי תמונה לשנים הבאות. מצד שני, זו אחת התמונות המוזרות ביותר ועד היום היא מעוררת בי בחילה. דיגמנו משפחתיות פיקטיבית ושיקרנו לעיני המצלמה. חשבתי לעצמי שזו לא תמונה שאני רוצה שהילדה שלי תביא לגן, אני רוצה שהילדה שלי תהיה שלמה עם המשפחה השבורה שלה.  

הילה דניאל ובתה. צילום ביתי

הילה דניאל ובתה. צילום ביתי

 

בעיקר אני מתגעגעת לימים עברו, כשיום המשפחה היה יום האם. כשהייתי ילדה בעצמי מאוד התחברתי ליום הזה. ידעתי שמגיע לאמא שלי יום מיוחד שמוקדש רק לה, יום אחד של נחת בתוך השגרה. בעיני, כבר על עצם העובדה שהיא עברה הריון ולידה מגיעה לה מדלייה.  אלא שבניסיון לייצר פה חברה שוויונית, חטפו לאימהות את היום שלהם, ועכשיו זה יום המשפחה. חבל. זה יצר יותר נזק מתועלת. דווקא יום המשפחה מנציח את הפערים בין משפחות קלאסיות - שני הורים, שני אחים וכלב, לעומת משפחות כמו זו של הילדה שלי - מפורקות ומפוזרות. אבל על משפחות כמונו לא בהכרח מדברים ביום המשפחה. לא בכדי, במשך שנים היא לא הייתה מבינה, איך זה שהאבות של חברותיה גרים איתן באותו הבית. לא בכדי החברות שלה לא מפסיקות לשאול אותה איפה אבא שלה גר. אנחנו נטע זר.

נדמה שמנסים פה להנציח ולהלל את השלם, ובכך בעצם לכסות על השבר. איך שלא הופכים את זה, גם בימינו גירושים זה עדיין כתם. אני אסתובב עם הכתם הזה, והילדה שלי תסתובב עם צלקת. איך שלא אגדל אותה, וכמה אהבה שלא נרעיף עליה, אני ואביה, כל אחד בנפרד כמובן, בסופו של דבר אנחנו עדיין חריגות בין כלל האוכלוסייה. בזמן שכולם חוגגים פה משפחתיות שלמה וכביכול מושלמת, הם בעצם מדגישים את הכישלון האישי שלי לתת לילדה שלי את שהיא מבקשת: שני הורים שגרים ביחד, בלי להתגעגע כל הזמן לאחד מאיתנו. מישהו בכלל חושב מה עובר על הילדה שלי כשכולם מציירים משפחה אחת, והיא מוצאת את עצמה מציירת את המשפחה שלה פעמיים, בשני ציורים שונים?

מצד אחד עברנו לשוויוניות,  ומצד שני בעצם הנצחנו בכך את השמרנות. כשיש כל מני סוגי משפחות שלא מקבלות ביטוי בחגיגות יום המשפחה, מוטב כבר שנחזור לדבר על יום האם, גם אם זה ממש לא פוליטיקלי קורקט.  אין ספק שבעבר יום האם ביטא מצב חברתי שבו האימהות היו בבית והאבות בעבודה. אין ספק שהזמנים השתנו והיום יש הורות יותר שוויונית, אבל למרות הכל בשבילי יום המשפחה לנצח יהיה יום האם. לא סתם טבוע אצלנו המשפט – "אמא יש רק אחת". המשפט הזה לא בא לבטל את האבא ואת מקומו בתא המשפחתי.  בסופו של יום, יש פה מישהי שבמשך תשעה חודשים העניקה לנו רחם, איך שלא נהפוך את זה היא הבית הראשון.