בתחילת החודש משי בת השלוש נחנקה למוות מנקניקייה, כמה שבועות לאחר מכן ילדה כבת 4 איבדה את ההכרה לאחר שנחנקה ממרק ירקות, ובשבוע שעבר אורי בת השנתיים כמעט מתה בגלל פופקורן. בתקופה האחרונה עלו לכותרות, בצירוף מקרים מצמרר, מקרים של שלוש ילדות קטנות שנחנקו בזמן שאכלו, שתיים מהילדות ניצלו בנס. אחת מהן, למרבה הצער, איבדה את חייה.  

בכל פעם שמתפרסמת ידיעה כזאת, על ילד שנחנק מגוף זר, יש אישה אחת שמרגישה צורך להשמיע קול ולזעוק בשם בתה בת ה-6 שנפטרה. לאישה הזאת קוראים נועה אזולאי, לילדה הקטנה שלה קראו אגם. שמה של אגם אזולאי אולי לא מוכר לרוב האנשים, אבל הסיפור שלה נחרט היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומשמש כתמרור אזהרה להורים רבים, אגם הקטנה היא הילדה שנחנקה בשנת 2015 מבלון, ומתה בזרועות אמה.

 

אגם אזולאי. צילום ביתי

אגם אזולאי. צילום ביתי

 

מקרי החנק האחרונים נגעו בעצב חשוף אצל האמא הכאובה, שגם אחרי ארבע שנים מתקשה להתגבר על הקלות בה איבדה את בתה, ועושה הכל כדי למנוע מוות נוסף כזה: "אני שומעת על יותר ויותר מקרי חנק של ילדים וזה משהו שצריך להדליק נורה אדומה. אני לא מאמינה שיש הורים שלא יודעים או מכירים את הסכנות. אני לא יודעת כבר איך לפנות אל הלב של ההורים כדי לנצח את האדישות הזאת".

איך זה קרה לאגם?

"זה קרה שבוע לפני חג שבועות. הילדים שלי בכו ורצו בלוני מים אז קניתי להם חבילה של 100 יחידות וחילקתי ביניהם. אגם רצתה לקחת על עצמה את האחריות אז היא שמרה את הבלונים אצלה במגירה. ביום שבת הילדים החליטו להוציא את הבלונים מהמגירה של אגם. הם התחילו לריב ותוך כדי המשיכה נקרעה השקית. אגם התחילה לבכות, היא רצה למטבח, לקחה שקית אוכל, אספה את כל הבלונים והשאירה לעצמה בלון אחד סגול. היא לקחה אותו לפה ולעסה אותו כמו מסטיק".

 

נועה ובתה אגם ז"ל. צילום ביתי

נועה ובתה אגם ז"ל. צילום ביתי

הערת לה?

"לא הייתי מודעת לסכנה אבל ביקשתי שהיא תוציא אותו מהפה. אמרתי לה 'הבלון מלא חיידקים, את לא יודעת איפה הוא היה', לא חשבתי שזה מסוכן. בשלב הזה היא אמרה לי 'אמא אל תדאגי'. תוך כדי שאנחנו מדברות אגם לקחה נשימה ובטעות שאבה את הבלון פנימה ואחרי פחות מדקה זהו, היא תופסת את הצוואר, מאבדת אוויר ונשמטת על הרצפה. אני דחפתי ידיים, נתתי מכה. אני אמא לחמישה ילדים ולא היה לי מושג בהחייאה, לא חשבתי שזה יכול לקרות לי אבל זה לא פסח עליי".

אחרי כמה זמן הגיעה ניידת של מד"א?

"ניסינו להציל את אגם ללא הפסקה. חייגתי למד"א, הקמתי את בעלי שיעזור, דפקתי לשכנים בדלתות, אחד מהם הגיע ועשה לה החייאה. בשלב מסוים אני אפילו התעלפתי. ובמשך כל הזמן הזה הילדים שלי בוכים סביבה, אף אחד לא הוציא אותם. אחרי 20 דקות הבנתי שבאו כל כוחות ההצלה. אני זוכרת את זה כאילו זה קרה עכשיו. אבל שום דבר לא עזר. בסופו של דבר אגם נפטרה".

את חושבת שהיה אפשר להציל אותה?

"בדיעבד אני מבינה שלא היה לה סיכוי. רק אם היה מגיע רופא תוך 5 דקות אולי אפשר היה לעשות לה ניתוח שדה ולפתוח פתח אוויר דרך הגרון, וגם אז יכול היה להיווצר נזק מוחי".

 

נועה אזולאי. צילום ביתי

הקבר של נועה אזולאי. צילום ביתי

 

סיפרת על ארבעת הילדים האחרים שלך. כולכם עברתם אירוע טראומטי, הם איבדו אחות, את ובעלך איבדתם ילדה קטנה – הצלחתם להשתקם מאז?

"אני לא אגיד לך שלא היו לי מצבים של שבירה. ניסיתי להתאבד כמה פעמים, בעלי היה בדיכאון, אבל איפשהו בדרך החלטתי להרים את הראש ואמרתי לעצמי – 'יש לך ארבעה ילדים, אין מצב שאת פורשת ומוותרת עליהם ועל כל מה שבנית'. במקום הזה החלטתי שאני מתחילה מלחמה להגברת המודעות, להסביר את הסיכון לא רק בבלונים, אלא גם בפופקורן, סוכריות, ענבים, כל מה שיכול לסכן ילדים. זאת הבטחה שנתתי לאגם  - שלא יקרה עוד מקרה כזה. אולי בדברים אחרים לא הצלחתי אבל אני מאמינה שהורדתי את מקרי החנק שקשורים בבלונים, אני לא מתייאשת".

איך זה השפיע עליכם מבחינה משפחתית?

"הילדים במצב רגשי טעון. כל הזמן און אנד אוף, הרבה שיחות וטיפולים. הם מחפשים את אגם, מדברים עליה, התמונות שלה מפוזרות בבית. יום שישי הוא הכי קשה, הילדים שמים את הבובה שלה וצלחת של אוכל כאילו היא אוכלת איתנו. חיים אותה כל שנייה וכל דקה. אני מנסה לתת סוג של שמחה בבית, להנציח אותה תמיד אבל לא לדבר עליה הרבה. בסך הכל הצלחתי איכשהו לשקם את המשפחה אבל האובדן ילווה אותנו תמיד. אני חיה עם סוג של שתי מסכות, בלילה בוכה ביום צוחקת".

החלטת להקדיש את החיים שלך לנושא, איך את עושה את זה בפועל?

"אני דואגת להעלות פוסטים בעניין ברשתות החברתיות, אני עובדת עם 'בטרם', עושה הרצאות ומתראיינת המון. בזמנו עשו עלינו סרט עם מיקי חיימוביץ וגל גבאי (בתכנית 'המערכת' של רשת 13, ל.משעשה רעש. בגדול אני כל הזמן מדברת על זה כדי שיחלחל. אני דואגת שבכל בית יהיה בן אדם אחד שיודע לעשות החייאה".

מה עבר עלייך כששמעת על המקרים האחרונים של הילדות שנחנקו?

"אני שואלת שאלה כזאת - איך הגיע פופקורן לילדה בת שנתיים? למה? אני אוכלת פופקורן ונחנקת, למה צריך למהר ולתת לילדים את המאכלים האלה? החלטתם לתת נקניקיות או ענבים, למה לא לחתוך אותם נכון לחתיכות קטנות? זה לא משהו חדש. כולם צריכים להסתכל צעד אחד קדימה. אם אלוהים נתן לך את הזכות להיות אמא יש לך אחריות מאוד כבדה. פונות אליי אימהות שמרגישות כישלון ואני אומרת להן  - זה לא מאוחר. פנתה אליי למשל אמא שנכנעה וקנתה לילד שלה סוכריות על מקל. היא הרגישה שהיא נכשלה כי הבכי הצליח להתעלות עליה אז אמרתי לה 'עדיף שהוא יבכה מאשר שאת תבכי כל החיים'. מאותו רגע היא עשתה סוויץ'. הילד לא ישנא אותה כי היא מנעה ממנו סוכריה, הוא לא יזכור את זה בכלל, הוא רק יעריך אותה".

 

צילום ביתי

צילום ביתי

 

את מקבלת הרבה פניות?

"מאות, אם לא אלפים של הודעות ביום. זה תופס אותי כשאני עם הילדים ובשעות לא שגרתיות. יש נשים שמתקשרות בשש בבוקר ואני תמיד עונה. זה אומנם גוזל חלק משמעותי מהזמן שלי אבל אני תמיד עם היד על הדופק על הילדים שלי ותמיד בהשגחה מלאה. אימהות מתקשרות אליי, שואלות מה לתת לילדים, מה מותר ובאיזה גיל, ומה לעשות כשהילד מבקש ואני לא יכולה לתת. יש שאלות מטומטמות שאני אומרת 'רבאק, אם את צריכה את התשובה אני אתן לך אבל את לא יכולה לחשוב בעצמך?!".

מקרים של חוסר מודעות?

"פנתה אליי אמא ל-7 ילדים, שנולד לה תינוק לפני 4 חודשים. היא התלבטה אם זה בסדר לתת לו בקבוק בעגלה עם שמיכה כדי לחסוך זמן. לקח לי כמה שניות להתעשת. לתת לו בקבוק עשר דקות זה מה שימנע ממך לטפל באחרים? הילד יכול להיחנק מהחלב! אני צריכה להיות מאוד שקולה אבל לרוב אני חורצת. אני לא רואה בעיניים, התשובות יוצאות משם, מהלב".

ניסית להוביל מיזם עם ארגון בטרם על פיו כל אישה שיולדת תעבור קורס החייאה בבית החולים. איפה זה עומד?

"לצערי הרב זה לא קרה בגלל תקציבים. משרד הבריאות הפיל את זה. הם טוענים שיש הרבה קורסים פרטיים ולא מוכנים להכניס את זה גם לבתי חולים. קשה לי לקבל את זה, נשים שיולדות עוברות קורס הנקה בבית החולים, ואני חושבת שלהכניס עזרה ראשונה זה לא פחות חשוב. כשיולדת חוזרת הביתה אין לה זמן לעבור קורס כזה, היא נטו עם התינוק ויש עליה המון עומס, אז למה לא לנצל את הימים שהיא שוכבת בבית החולים ולספק לה ידע חיוני שיכול להציל חיים? באופן כללי משרד הבריאות היה יכול לעשות כל כך הרבה יותר כדי להגביר את המודעות לנושא - לחלק חוברות הסברה בטיפות חלב ובקופות חולים, במקומות שהורים נמצאים, לעשות תשדירים בטלוויזיה, להשקיע. מקומם אותי שיש תקציבים להכל ולזה לא. למה?"

מה חשוב לך להעביר הלאה, להורים אחרים?

"צאו מהאדישות. תפסיקו להגיד 'לי זה לא יקרה', זה לא פוסח על אף אחד. תימנעו מלתת לילדים דברים מסוכנים, זה לא שווה בכי לכל החיים. אני במלחמה יומיומית ומרגישה שאני נתקלת בקירות. להגיב בפייסבוק ויום אחרי זה לעשות כאילו לא קראת ולא התייחסת זה מקומם וקשה. אני מאמינה ומקווה שהבלון הזה יהיה הבלון האחרון שהרג ילדה. אגם הייתה אמורה להיות בת 11 היום. אני לא רוצה לשמוע יותר על מקרים אחרים של ילדים שנחנקו".