מי שיעבור היום על מרבית קבוצות הפייסבוק המיועדות לאימהות, עוד יכול לחשוב שהפכנו לאומה אל-הורית. מרביתן מלאות בבדיחות/תלונות על הילדים, על ההשתעבדות שבאימהות, על חוסר החיים ועל איבוד הפרטיות. הגבר לעיתים מכונה "תורם הזרע" והצאצאים זוכים לשלל כינויים, כמו "דיקטטורים" או "נזק". מי שלרגע מבקשת לצאת כנגד השיח הזה, זוכה למבול עצבני של שמות תואר לא מחמיאים, כמו "סחית" או "הורסת מסיבות". לצד זה, הפיד שלנו הולך ומתמלא בסרטונים של נשים מוכשרות כמו רביטל ויטלזון יעקבס, נגה ד'אנג'לי וחבורת Motherland, שבהרבה מילים מצחיקות מעבירות מסר חד וברור: הורות זה פיכס.

שלא תטעו, לכל אלו יש מטרה מאוד ברורה: להעביר את הבאסה בסבבה, ולכן – כמו שכל מטפל יגיד לכם – קודם צריך להודות שיש באסה. שההורות היא לא תמונות אילוסטרציה של משפחה בלונדינית רצה בשדה פרחים. שהיא קשה, מתישה, שהמחיר שלה גבוה, שהיא דורשת מלחמה יומיומית בטנטרומים שיכולים להגיע רק בגלל צבע קרטיב' ושהמוטו שלה הוא "שינה זה לחלשים". הקבוצות והסרטונים האלו שמאימהות מעבירות זו לזו, עוזרים לפרוק את העצבים, את התסכולים ואת רגשות האשם, ולחזור לילדים עם קצת יותר חשק ואנרגיות – וכך כולם מרוויחים.

אך למרות הפריחה המפוארת של האמא המתלוננת, כשמגיעה אישה שאומרת שכל זה לא בשבילה ושאין לה שום עניין להביא ילדים – היא עדיין זוכה לשמיטת לסת במקרה הטוב, ולשטיפה הגונה במקרה הרע. כן, היום כבר מותר לנו להתבכיין, כבר מותר לנו להתגעגע לאישיות התוססת שהיתה לנו, למשמעות. אבל כנראה שמפה ועד להחליט שאת לא מעוניינת להביא ילדים, הפער הוא עדיין בלתי ניתן לגישור.

כך לפחות נראה מהתגובות לסרטה של גלית גוטמן "בגובה העיניים – לא חייבים ילדים", ששודר אתמול בקשת. אחרי שהיא ניסתה להבין מה גורם לנשים לעבור שוב ושוב מתחת לסכין הניתוחים, או להמשיך לגור עם ההורים, ניסתה הפעם גוטמן להבין מדוע יש נשים שבוחרות שלא להביא ילדים לעולם. וכמובן שתשובות בנוסח "כי אני לא רוצה" לא באות בחשבון בעולם כמו שלנו. משום מה עדיין שולטת ההנחה שמי שלא מעוניינת להביא ילדים סובלת כנראה מטראומה נוראית, או לחלופין מאישיות נרקיסיסטית. האפשרות שאולי מדובר באישה שאחראית למעשיה ולא מעוניינת להתחייב למשהו שאין לה רצון בו, לא עולה לרגע כאופציה.

קשה לי להבין את הנשים שבוחרות לצאת ככה בגלוי, לא בגלל ההחלטה שלהן חס וחלילה, אלא בגלל האומץ. כמה אומץ צריך בשביל להגיד שאת אל הורית בטלוויזיה. בכמה חוסר הבנה את הולכת להיתקל. במיוחד כשהשאלות של גוטמן משכו שוב ושוב אל אותן נקודות מוכרות שכבר לא מרגשות אף אחת, כמו שאלת ההמשכיות. הרי כשילד נשכב באמצע המדרכה וצורח את נשמתו כמה את אמא גרועה, אף אחת לא חושבת "אבל הוא ימשיך אותי. הוא יישאר פה אחרי, אז עכשיו אסבול בשקט". ובאותה נשימה אני יכולה לכתוב די בוודאות, שהרצון של האימהות שלנו להיות סבתות לא אמור להוות שיקול להביא ילדים לעולם. כל השיקולים האלו בטלים בשישים כשמדובר בהחלטה הכי חשובה בחייה של אישה – אז למה שוב לתת להם במה ולהתייחס אליהם כאילו הם אלו שצריכים להכניע את המאזניים?

יש חשיבות להעלאת המודעות לגבי האל הורות. למעשה, כמות התגובות שיש היום לתוכנית של גוטמן מוכיחות עד כמה. אבל חבל שגוטמן שוב נפלה להתייחסות הכי שטחית, לשאלות הכי בנליות, לניסיונות הסחיטה הרגשית של נשים שכל "חטאן" היה שהן מספיק קשובות לעצמן וליכולות שלהן כדי לדעת מה מתאים להן ומה לא, ולהחליט מראש לא להיכנס למצב שאין להן שום עניין בו, ושממנו גם אי אפשר לצאת. אגואיסטיות? הפוך, גוטה, הפוך.

בדיוק כמו שהפסקנו לפחד להתלונן על הילדים שלנו, וגילנו שזה בעצם פותח בפנינו אימהות מסוג אחר, קלילה והומוריסטית יותר, כך אנחנו צריכות להפסיק לפחד מהאל הוריות. הן לא מדבקות, הן לא יהרסו לנו את חוויית ההורות שלנו. הן בסך הכל עושות סינון טבעי ובריא בין נשים שרוצות להביא ילדים לעולם ובין כאלו שלא. הפחד שהשתקף מעיניה של גוטמן צריך להיעלם מהעולם ואיתו גם השאלות הבנליות, שהן לא שונות מלשאול גבר הומו מדוע הוא נמשך לגברים. למה? ככה. 

דווקא בגלל שהאימהות היא הדבר הכי טוב שקרה לי, אני יכולה לומר בלב שלם שיש לנו, אימהות וגם אבות, את החובה לחזק נשים שבוחרות שלא להביא ילדים לעולם (וכמובן שגם גברים, אבל הם הרי לא חשים באותו לחץ חברתי הרסני). מי כמונו יודעות עד כמה שזו משימה לא פשוטה שאי אפשר להיכנס אליה בקלות דעת, ובטח שאי אפשר להיכנס אליה מתוך הכרח. מי שלא רוצה בזה תעשה נזק לא רק לעצמה אלא גם לסביבה שלה, ובראש ובראשונה לילדים. ולכן בכל פעם שאנחנו תוקפים אישה שהחליטה שאין לה עניין להביא ילדים לעולם, במקום להגיד לה "אבל לא יהיה מי שימשיך אותך", שלמעשה זו המחשבה הכי אנוכית שיכולה להיות, נחשוב על עוד אישה שנחסך ממנה דיכאון ועל עוד נשמה לא רצויה שנחסך ממנה להגיע לעולם, ונבין שזה הדבר הכי טוב שהיא עשתה – גם לעצמה וגם לחברה.