"אמא, אנחנו עניים? מנוי הספוטיפיי שלי לא בתוקף!", צועק לי בן ה-16 מהחדר שלו.

עוני הוא דבר יחסי. יש עוני מחפיר, חסר בושה, שנדחף לך לתוך העיניים כמו הומלס ברחוב או משפחה שחיה באוהל. ויש עוני שקוף. עוני של לא להסתכל אפילו לכיוון של "ענבי משכנתא" ליד הקופה בחנות הירקות אלא ללכת ישר אל המדפים שבחוץ, שם העגבניות נראות קצת עצובות והמלון זועק "אם לא תאכלי אותי היום, אני אהפוך לגוש רקוב".

עוני זה להתחיל את הבוקר מבדיקת מצב חשבון הבנק. עוד לפני שקמת מהמיטה, שתית כוס מים ועמדת מול מכונת הקפה בעמידת "סופרמן". מומחי המיינדפולנס טוענים שזה עוזר להטעין את הגוף באנרגיה חיובית. אשמח לדעת על איזו עמידה ממליצים אותם מומחים, כדי להיפטר מהייאוש שעולה ממסך הטלפון אחרי שנכנסת לאתר של הבנק.

"את לא יודעת להתנהל נכון כלכלית". זה נכון. התנהלות כלכלית כאוטית זה כשחודשים בהם יש לך מלא כסף נרדפים אחרי חודשים בהם אין לך כסף בכלל, נשארו לך 100 שקלים לסופ"ש ואת מתחילה להנדס מה לקנות בכמה שפחות כדי להכין כמה שיותר אוכל.

לתקופות האלה של "אין כסף בכלל" אני קוראת "עידן הקורקבנים". קורקבני עוף עולים 10 ש"ח לקילו. זה בשבילי. כי עבור הילד אני צריכה ליצור אשליה של "הכל בסדר" ולקנות לו אוכל "רגיל", אחרת זה מכניס אותו לחרדות. אני תמיד שואלת את עצמי אם זה נכון. האם אני צריכה לשתף אותו במה שעובר על תקציב המשפחה כרגע? או לשמור עליו מכל משמר?

אני בוחרת לשתף. בעדינות. כי אם אני בוטה מדי ועונה "אין כסף עד סוף החודש" הוא אומר שהוא יוצא לעבוד, אבל לצאת לעבוד בכיתה י' של מגמת מחוננים ופעילות כמעט סביב השעון בשבט צופים זה בלתי אפשרי, ואני לא רוצה שהוא יוותר על דברים. "אני אלך לעבוד בקיץ", הוא מסכים להתרצות.

"אל תשרוק בבית, גם ככה אין לנו כסף", אני זורקת לו בחצי בדיחה אמונה טפלה של רוסים. אלוהים יודע איך זה קשור, אבל מאז ומעולם, כשמישהו היה שורק בבית, הסבתות היו צועקות עליו להפסיק מיד. טוב, הסבתות יודעות, הן שרדו את המלחמה.

מה שמדהים שדווקא בתקופות של ה-"אין" אני מעלה במשקל כי אני מרבה באכילה רגשית. רגשות, מבוכה ופחמימות ריקות וזולות, כי זה מביך להסביר ללקוח שאת זקוקה ל-300 שקלים פלוס מע"מ שהוא הבטיח להעביר לך, כי זה סכום שיכול להחזיק אותך כמה ימים. עוד יותר מביך לשמוח כשהוא שולח לך את אישור ההעברה בוואטסאפ ואת הופכת לשלולית של הכרת תודה. מביך להגיע לקופה ולטעות בחישוב ואז להחזיר פריטים, כשהקופאית צועקת לכיוון הקופה הראשית: "תעבירי כרטיס, יש כאן החזרות!". מביך להלוות כסף מחברה ולא להיות מסוגלת להחזיר בזמן שהבטחת. מביך וגורם להתכווץ בכיסא, גם כשהיא אומרת לך שזה בסדר, אפשר לחכות עוד.

צילום אילוסטרציה: shutterstock

צילום אילוסטרציה: shutterstock

אני לא מתכחשת לחובות שלי. העניין הוא שזה כמעט בלתי אפשרי להתנהל על בסיס מזומן בלבד. לא כשאת עצמאית, כשאת מפרנסת לבד, כשאין לך גב כלכלי, כשאת לא מצליחה לחסוך. וגם כשאת לא ממש יודעת איך לבקש עזרה. אז למדתי לבקש עזרה. מחברות, מחברים. וזה מרגיש נורא. וגם, כמה אפשר?

אני עובדת כמעט את כל שעות הערות שלי. אני עובדת בסופי שבוע וחגים, בקרים ולילות, אני עובדת עד שאני מותשת, לא פיזית, אלא נפשית, כי כתיבה זה מאמץ מנטלי. החריצות שלי משתלמת, אבל גם כשהכסף נכנס ואני מצליחה אפילו להחזיר קצת את החובות ונשבעת לעצמי שאשמור קצת ל-"יום שחור", מתחילות ההוצאות. כי נגמר הדיאודורנט, כי כבר בא לי להקיא מהשמלה שאני לובשת, כי צריך לחדש את מנוי הספוטיפיי, כי נורא בא לי קלמנטינה ובחיי, בא לי קצת לחיות חיים נורמליים בלי לספור כל שקל. כך, זה לא נגמר, עד שזה נגמר והכל שוב מתחיל מהתחלה.

וכן, כמה פעמים כבר הרגשתי שזהו - הצלחתי להתייצב, שאני כבר שם ואני אף פעם לא אצטרך לדאוג שהכרטיס לא יעבור או שהכספומט יענה לי בסירוב. הרגשתי שאחרי שכמעט טבעתי סוף סוף הוצאתי את הראש מעל המים, לקחתי נשימה עמוקה וראיתי את החוף. אבל אז, כמו מכה של משוט, קורה משהו – לקוח שבניתי עליו מבטל את הפרויקט, מתגלה חוב למס הכנסה או חוזרת הוראת קבע של ביטוח לאומי שבכלל הייתה אמורה לרדת רק מהחודש הבא.

אגב, אני לא מאשימה אף אחד. אני לוקחת אשמה על עצמי, בגלל טעות מטומטמת שעשיתי לפני המון שנים והשפיעה על כל החיים שלי. מאז אני סוג של "מוקצה" בבנקים ובחברות האשראי, ואצלם, ככל הנראה, אין ממש הזדמנות שנייה, שהיום הייתי יכולה לנצל אותה אחרת לגמרי.

וגם החיים כאן יקרים מאוד. יקרים מדי, ויותר ויותר אנשים מגיעים לשלב הזה, של "העוני השקוף". הם לא עשו טעויות, הם פשוט נקלעו לסיטואציה. בטעות פוטרו מעבודה או חלו. או סתם הוציאו יותר מדי לאורך תקופה ארוכה.

אני ישנה טוב יותר כשאני יודעת שיש לי כסף בחשבון הבנק. אני אדם שמח יותר כשאני יודעת שיש לי כסף בחשבון הבנק. למצב שלי יש שם – חרדתיות כלכלית. אני לא מאחלת לאויב הכי מר שלי להרגיש פעם מה זה חרדה כלכלית. ואני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים סביבי שחשים את החרדה הזאת, אבל מתביישים לדבר על כך ועוד יותר גרוע, חושבים שהם לבד. כי הם רואים סביבם את התמונה המושלמת שכל אחד מאיתנו מציג וגם כי עוני זה מביך יותר מעירום פומבי. משום מה עוני נחשב לחטא, ולכן כולנו, כל העניים "השקופים", ממשיכים לעשות רושם שהכל בסדר. רק כדי שלא ידעו. להמשיך לשחק אותה כאילו "הכל בסדר".