בשבוע שעבר לקחתי את עופרי הבן שלי בן ה- 4 לבדיקת דם, 5 מבחנות של דם מילד בן 4, יותר ממבחנה לשנת חיים שלו. לריסה ורוזה, שתי אחיות, באו לקחת מעופרי דם, אבל זה לא העניין. העניין הוא אימא שלי.  

אמא שלי הייתה אחות באונקולוגית ילדים בבילינסון כשאני הייתי בחלק האחרון של בית ספר יסודי, בגיל שבו לילי הבת שלי נמצאת היום, בגיל 9 או 10. אחרי שאימא עזבה את אונקולוגית ילדים היא הפסיקה לעבוד, הפסיקה ולא חזרה. כשלריסה ורוזה לקחו לעופרי דם, הוא צרח. הן היו כל כך אכפתיות כלפיו, הן היו כל כך עדינות, רציתי לחבק את שתיהן לא פחות חזק משחיבקתי את עופרי. אז נזכרתי שכשהגעתי לתיכון עצרה אותי מישהי בהפסקה ואמרה לי "את הבת של נעמי לוסטיג?" וקצת הופתעתי, כי נעמי פה היא לא בדיוק מלכת חיי החברה של הרצליה, היא אישה די מופנמת. התפלאתי ואמרתי לה "כן". היא אמרה לי "את יודעת, אצלנו בבית נעמי היא דמות מיתולוגית, היא האחות נעמי", והיא סיפרה שאח שלה היה חולה בלוקמיה בגיל 3 והווריד שלו כבר היה כל כך שחוק ואי אפשר כבר היה לקחת דם, הוא הסכים שרק אימא תיקח ממנו דם, רק אימא ידעה לקחת דם מהווריד שלו מבלי להכאיב לו. ואני נזכרת בזה ואני רוצה לחבק את אימא, לא פחות חזק משאני מחבקת את עופרי.

אז נתתי את החיבוק המודרני, מה שזה אומר שבשנייה שיצאתי מקופ"ח כתבתי בקבוצת וואטסאפ של המשפחה: "אני חושבת על אימא שלקחה דם לילדים יום יום, ועל אימא של יעל מ-י' 8 שעד היום מדברת על איך הבן שלה הסכים שרק נעמי תיקח ממנו דם. אימא, יש לך מקום בגן עדן".

<strong><span style="font-size: 12px;">דפנה לוסטיג צילום: יובל יוסף</span></strong>

דפנה לוסטיג צילום: יובל יוסף

שמחה, אבא שלי, היה גיבור נכה צה"ל מרותק לכיסא גלגלים. הוא נפצע במבצע סיני ואחרי שיקום ארוך, בנה עסק משגשג ומשפחה. היה לנו הכול בחיים, באמת. אבא בנה עסק, אימא היתה בבית, ליוותה אותו מהרגע שהוא קם ועד הרגע שהוא נרדם, הכול היה יפה.

אימא חזרה לעבוד כשאנחנו גדלו קצת, בשנות ה-80, ואבא לא הבין למה אימא צריכה את זה, הרי יש לה הכול, תודה לאל כסף לא צריך, העבודה של אימא קשה וסוחטת, אימא יוצאת ב- 6:30 בבוקר מהבית, האופר מכינה אותנו לבי"ס. כשאימא חוזרת הביתה אחר הצהריים יש לה סימני נשיכה על הידיים, כי בדרך חזרה מבילינסון בפקקים היא כל כך מותשת וסחוטה שהיא נושכת את עצמה כדי לא להירדם על ההגה.

הנה הסמס הבא שכתבתי: "בחיים המוקדמים שלנו בכלל לא הבנו שמה שאת עושה כל כך חשוב. כל הזמן אבא התלונן שאת לא מלווה אותו לחו"ל בגלל העבודה שלך, ואנחנו לא קלטנו".

הנה ההמשך שלא כתבתי לאחיות שלי ולאימא שלי בקבוצה, אבל אני אכתוב אותו כאן: אז בשביל מה היית צריכה את זה? כולם שאלו, לא רק אבא שלי, כל הסביבה שאלה, הדודים, החברים. הילדים החולים מאוד חשובים, אבל הרי זה עונש, והמזל הטוב של נעמי לוסטיג כבר פטר אותה מהעונש הזה. נעמי לוסטיג יכולה בלי לעבוד, מה זה, כל אישה הייתה רוצה כזה דבר". אולי לא? אולי לא כל אישה הייתה רוצה כזה דבר? והנה עוד דבר שנאמר הרבה פעמים על ידי הסביבה ובקול רם, כי זה היה מקובל אז: "אבא רוצה אותה לידו. אבא נוסע לחו"ל פעם בחודש לפתח את העסק שלו. הוא מסתדר לבד, אבל הוא מעדיף שנעמי תהיה איתו. ומה יותר חשוב, הילדים במחלקה או שמחה. הילדים החולים או בעלך הנכה? אבל נעמי התעקשה ויצאה ב- 6:30 בבוקר וחזרה עם סימני נשיכה על הידיים.

בסיפור הזה מבחינת הסביבה היו שני קטבים - היה את הקוטב של האבא הבאמת אייקון שלי, ואת הילדים החולים. את מה שבאמצע, את אימא שלי ואת מה שאימא שלי צריכה, רוב האנשים שכחו. אז אמרתי לעצמי, אולי היא נושכת את עצמה כדי לזכור שהיא קיימת, כי מסתמן שהסביבה שלה לא זוכרת את זה. היא קיימת כאימא, היא קיימת כאשתו של, אז מה זה גם הטירוף הזה עכשיו לחפש בתוך החיים האלה גם סיפוק מקצועי? תיעדוף גרוע.

אימא  נשברה בסוף ועזבה את העבודה. העבודה באמת קשה. אימא הייתה סחוטה ואבא שלי חלה ומכל הסיבות האלה אימא עזבה. אני יודעת שלאימא יש ייעוד, יש יכולות שאין לרוב האנשים בעולם הזה, שאופסנו בגלל המשפט "העבודה קדושה ומקודשת, אבל בעלך צריך אותך". ואני חושבת שהוויתור היה מרצונה של אימא, אבל לא רק מרצונה של אימא. גם הרבה בגלל רצונם של אחרים.

<strong><span style="font-size: 12px;">דפנה לוסטיג צילום: יובל יוסף</span></strong>

דפנה לוסטיג צילום: יובל יוסף

5 שנים הגשתי את תכנית הבוקר של רדיו תל אביב. קמתי ב- 5 בבוקר, קראתי ליין אפ, הערתי את לילי, ובהמשך את לילי ועופרי, ובשעה 7:00, כשהם עוד היו במיטות, העברתי  פיקוד - קודם כשהייתי סינגלית אחרי פרידה למטפלת ובהמשך לג'וני, בן הזוג שלי שלוקח אחריות על הבקרים בשעה שאני כבר מתניעה את האוטו. לא הייתה לי על זה אשמה בכלל, אמרתי לעצמי כל בוקר שזה מה שאני רוצה שלילי ועופרי יראו, שאימא הולכת לעבודה ואף אחד לא אומר לה מילה על זה, גם כשזה בא באופן מובהק על חשבונם. אני לא מתביישת להגיד את זה. הבקרים שלי ברדיו ת"א באו באופן מובהק על חשבונם של הילדים שלי, אבל הם לא שילמו עליהם מחיר. כי אם אני הייתי מוותרת על העבודה הזאת כדי למרוח חמאת בוטנים על פיתה, אז הם היו משלמים את המחיר, כי אז אני הייתי מובסת.

אז הם לא שילמו עליהם מחיר. ובחיים שלנו, עד קצת לפני פחות משנה, ג'וני מרח את חמאת הבוטנים, וג'וני מתיר קשרים וג'וני מחפש חולצת בי"ס נקייה וקולט שאין ומוציא את הכי פחות מסריחה מסל הכביסה, וג'וני תולש לעצמו שערות מהזקן, כי בשעה 3 דקות ל-8 עוד לילי שרה שירים של אריאנה גרנדה מול המראה. ככה בחרנו שנינו - ג'וני בבית ואני עובדת - עד שבחרנו אחרת.

הכול זז בחיים, החיים משתנים, אני עזבתי בחודש מרץ האחרון את הרדיו שחוקה מרוב שיחות על שרה נתניהו ומרגן מרקל וקים קרדשיאן. אז לקחתי על עצמי עוד תכנית יומית ואז לא הייתי בבית בשעות אחר הצהריים. בחודשים האחרונים של החיים האלה, התחלתי להרגיש מובסת.

עבדתי קשה, פרנסתי את הבית, זה לא היה חריג, זה אולי לא היה ככה ברוב הבתים סביבנו, אבל זה לא היה חריג. אני פשוט התחלתי להרגיש שאני רוצה שינוי ושיש לי חופש לעשות את השינוי הזה. ואז החיים משתנים לנגד עיניהם של הילדים שלנו וביוני האחרון הפסקתי לעבוד ברדיו ובטלוויזיה וג'וני פתח עסק, והכול זז ועכשיו אני עומדת בבוקר ועושה קופסאות אוכל באמת שוות, עם ברוקולי ופרמז'ן, וג'וני רץ לעבודה וחוזר ב-7 בערב ויש לי את החופש לבחור כמה אני אימא ואיך אני אימא.

דפנה לוסטיג ואמה. צילום: יובל יוסף

דפנה לוסטיג צילום: יובל יוסף

אני קרעתי את התחת ברדיו ובטלוויזיה בגאווה, ואני קורעת את התחת על הקופסאות אוכל בלא פחות גאווה. מה שחשוב מבחינתי לתת לילדים זה שני דברים, שני מסרים עיקריים:

אחד, לקרוע את התחת, לעבוד קשה מבחינתי זה דבר שאני רוצה שהילדים יראו, לא משנה באיזה תחום. הדבר השני זה להיות הדוגמה האישית לכך שהקול הפנימי גובר על הקולות החיצוניים. שאני לוקחת את ההחלטות שלי כדי לרצות את עצמי, כדי להגשים את החלומות של עצמי ולא כדי לרצות אנשים אחרים, ואל תחשבו שלא הייתי שם. שנים אמרתי כן לכל מני פרויקטים כי היה לי לא נעים, כי לחצו. הדרך הנכונה עבורי, ואולי גם עבורכן, היא הדרך שבה את מחליטה מה מוריד את המאזניים שלך למטה - איזו מחויבות, למי ובאיזה מחיר.

אז אנשים אומרים לי עכשיו "וואי, את כבר לא ברדיו? את לא מתגעגעת?". לא, לא כל כך האמת, אני לא מתגעגעת. אני מתגעגעת לשותפה שלי לתכנית, למאיה דגן, אני מתגעגעת לדבר איתה כל בוקר, אבל אני לא מתגעגעת לנהל מערכת כל כך גדולה ומורכבת של אנשים. כששואלים אותי את השאלה הזאת אני חשה את טון הרחמים, כאילו אני חשה חובה מיד להרגיש - אוי, אני לא בסדר, הבחירה שלי לא נכונה, אני לא משקיעה מספיק בקריירה שלי, לא רואים אותי יותר, על אף שאני משקיעה בה המון, פשוט באזורים אחרים שלה. אני במסלול מקצועי חדש.

אז אמא, אני רוצה לבקש ממך סליחה שגם אני, כמו כל מי שסביבנו, חייתי שנים במיס קונספציה שלטפל באבא זה יותר חשוב מלטפל בעצמך. זה לא. ואני גם רוצה להגיד לך תודה, לך ולאבא, שבזכותכם אני לא פספסתי את הייעוד שלי, ולילי ועופרי זוכים לחיות עם אימא שבשבילה קריירה היא מסלול של הגשמה ולא מסלול של חסך.