אני שומעת מהרבה הורים את המונח הידוע "הילדים לא סופרים אותנו". ההורים מתלוננים על חוסר שיתוף פעולה של הילדים, כמעט בכל מישור: כל דבר צריך להגיד כמה פעמים, הילדים מתחצפים ועונים בצורה לא מנומסת ולא מכבדת, ובבית אין רוגע או נינוחות.  רבים מדגישים כמה ההרדמה וההשכבה הפכו לקשות, הילדים מתנים דרישות ומתעקשים ("רק אמא יושבת לידי ומחזיקה לי את היד", "רק אבא יקרא לי ספר"). ונדמה שהכל נעשה במאמץ גדול. הכל קשה.

הרבה מההורים שאני פוגשת הם הורים עייפים. לפעמים, הם אומרים לי, הם שמים את הילדים בפעוטון, או בגן או בבית הספר, ומרגישים כאילו חזרו עכשיו ממשמרת בעבודה בבניין. התחושה היא שהילדים באים בדרישות, כמעט בלתי פוסקות, ומנהלים דה פקטו את היום יום של הבית ומכתיבים את ההתנהלות היום יומית שלו. ההורים כבר לא היוזמים והמובילים, אלא המגיבים לכל גחמה.

בואו לשמוע את גורו התינוקות מס' 1 בעולם, מפתח השיטה להרגעת תינוקות ב-60 שניות - להרשמה לחצו

שרק יהיו מאושרים

אנחנו כל כך רוצים להימנע מאי-שביעות רצון של הילד, כל כך מנסים להימנע מעימותים, עד שאנחנו מגיעים למקום שאנחנו לא עומדים על דעתנו ולא הולכים עד הסוף עם קו המחשבה שלנו או עם האג'נדה שלנו. הרי האג'נדה שלנו היא לאהוב ולשמור על הילד, נכון?  אז כשיגיע הרגע והילדה תרצה את גביע הגלידה השלישי שלה, אם אני אוהבת אותה, אני אתן לה. אבל אם אני אמורה לשמור עליה – אני לא אתן לה. ואז אני גורמת לה עוגמת נפש. בנוסף, יש גם חוסר רצון להתמודד עם חוסר הרצון והצער שלה.

אנחנו רוצים לרצות אותם, ועוד יותר חמור, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לפצות אותם כי הצליחו להחדיר בנו רגשות אשם שאנחנו הורים לא טובים. תוסיפו על זה את העובדה שאנחנו מעצבים את האישיות של הילד" ועסוקים בשאלה - איך תעוצב אישיותו אם הוא כועס או לא מרוצה. לעומת זאת, השאלה שאנחנו באמת צריכים לשאול את עצמנו היא האם עיצוב אישיות חייב להיות רק בדרכים חיוביות ומפצות? 

תשוקת הריצוי הזאת מתרחשת בכל גילי הילדים, אפילו כשהם תינוקות. יש הבדל בין תינוק שרוצה על הידיים ואמא לוקחת אותו תמיד, בכל מצב, גם כשלא נוח לה, גם כשהזמן לא מתאים, והמציאות לא מחייבת את זה, לבין תינוק שרוצה על הידיים מדי פעם שומע מאמא משפט כמו "לא עכשיו", אני עסוקה, אני עייפה, כואב לי הגב, עוד מעט אתפנה ואקח אותך. אלה שתי מוזיקות שונות והמסרים שונים.

מיכל דליות

כן, אדוני המנהל בן השנתיים

הילדים שלנו הפכו, בלי שנשים לב, להיות המנהלים של המשפחה, של התא הקטן הזה. אחת העוולות הכי גדולות שאפשר לעשות לילד היא לתת לו את ההרגשה מגיל 3 או אפילו מלידה, שהוא הקובע והוא המנהל של הבית הזה. תשאלו את עצמכם, למה אנחנו עושים להם את זה? בסופו של דבר, בגיל שלוש, הם אמורים מקסימום לנהל את הסדר בצעצועים שלהם, או בכיתה א' את הילקוט. לא יותר מזה.

אני מכירה היום לא מעט אימהות (וגם אבות) שלא מעיזות להגיד את המשפט "אני לא רוצה". הילדה רוצה שתבואי לצפות איתה בטלוויזיה ולך יש משהו אחר לעשות? "אני לא רוצה לשבת איתך עכשיו, אני צריכה לעשות משהו יותר דחוף/אחר". או אפילו אבא שאומר "אני לא יכול לשחק איתך עכשיו בגן כי אני ממהר לצאת". בתא המשפחתי שלנו אין היום לגיטימציה לרצון העצמאי של ההורים. הפכנו להיות כפופים לצרכיו ורצונותיו של הילד באופן מוחלט כמעט ללא שיקול דעת שלנו והתחשבות במציאות. התוצר של הריצוי שלהם הוא שאנחנו מלמדים אותם לא לראות אותנו, לא להתחשב בנו ולא לכבד אותנו. אנחנו לא מלמדים אותם לחכות בסבלנות, להיות מנומסים, להתחשב בנו, לשתף איתנו פעולה, להבין שיש עוד אנשים סביבם. וזה גם משהו שהם לא יידעו לעשות כשהם יהיו אנשים בוגרים.

יש פתרון

הבשורה הטובה היא שאפשר לייצר איזון. הקשר עם הילדים והחינוך שלהם צריך להיות גם וגם: גם לספק להם את הצרכים הפיזיים והרגשיים – להיות שם עבורם, לראות אותם, להגיב, לנחם, לשמור ולהזין אותם וגם לייצר מצב בו הם יבינו שיש פה עוד מישהו בבית ולא הכל סובב סביבם. הילדים שלנו צריכים ללמוד שמלבדם, יש מבוגר בבית הזה עם צרכים שלו ורצונות משלו שיש להתחשב בו. וזה אומר לקחת את המושכות של ניהול חיי היום יום של הבית לידיים שלכם, למצוא את האיזון הזה, ולדעת שאתם האחראים על גידול התינוק-ילד-מבוגר הזה וההכנה שלו/ה לחיים הבוגרים. אתם אלה שמסתכלים קדימה ורואים את טובתו העתידית, לא רק את זו של כאן ועכשיו.

**

מיכל דליות תשתתף בכנס The Baby Academy של און לייף בשיתוף שופרסל  שיתקיים ב 6.3.2020 בסינמה סיטי רמת השרון 

הקליקו להרשמה> קוד הנחה מיוחד לגולשות און לייף onl6. כרטיס ב29 ש"ח בלבד

הקליקו להרשמה> קוד הנחה מיוחד לגולשות און לייף onl6. כרטיס ב29 ש"ח בלבד