רגע לפני שהורים וילדים נקראו להסתגר בבתיהם, נערך בישראל כנס מיוחד לאימהות ואבות עייפים. לאירוע המיוחד שערכו אתר און לייף ורשת שופרסל הגיע גורו התינוקות מארה"ב ד"ר הארווי קארפ, רופא ילדים מומחה, שפיתח את שיטת חמש האסים (5S) להרגעת תינוקות בשישים שניות.

להרצאתו של ד"ר קארפ שהתקיימה בסינמה סיטי גלילות, הגיעו מאות אימהות ואבות שישבו מרותקים לראיון שאשת התקשורת שיר זיו קיימה עם המומחה. הדוקטור המכובד הסביר שלב אחר שלב, כיצד להרגיע תינוקות צווחניים ומה אפשר לעשות עם התקפי זעם של פעוטות, ובישר להורים הישראלים שספרו "התינוק הכי מאושר בשכונה" יתפרסם לראשונה בעברית.

"כשיש תינוק יש קשיים, אבל הטיפול בו הוא לא מיומנות מיוחדת. יש שלושה תפקידים להורים: להאכיל, להרגיע, ולאפשר שינה. כל השאר – החלפת חיתולים וכו' זה פשוט. אם לא ניתן להאכיל, לאפשר שינה או להרגיע, הכל מתפרק", פתח ד"ר קארפ את הראיון. "צריך לבקש עזרה ולהכיר שאף אחד לא גידל ילד לבד. גם משפחה לא קיימת בפני עצמה. הם קיימים רק כחלק מקהילה. הקהילות שאתם בונים כאן הן חשובות, הן אוצר, וצריך אותן כשיש ילד קטן. בנושא של האכלת תינוקות יש המון מידע ברשת רק צריך למצוא אותו. יש קבוצות תמיכה להנקה ואם יש בעיות, יש יועצים".

ד"ר הרווי קארפ יחד עם שיר זיו. צילום: יובל יוסף

ד"ר הרווי קארפ יחד עם שיר זיו. צילום: יובל יוסף


מה לגבי הסוגיה השנייה שציינת כחשובה - סוגיית השינה?

"כרגע, רופאים אומרים 'תינוקות לא ישנים הרבה, תתרגלו לזה. הם אוכלים בלילה, כל 2-3 שעות, עד גיל 5-6 חודשים ואז הם יתחילו לישון בהדרגה'. זה שקר. השקר השני הוא שאין מה לעשות כאשר תינוקות בוכים, ויש להם כאבי בטן. זו אי הבנה, מיתוס. אז מדוע אנו חושבים כך? כי הם מתעוררים כל 2-3 שעות וצריכים לאכול הרבה".

אז מה באמת נכון?

"הרופאים טועים כשהם אומרים שהתינוק לא יישן רצוף אבל אם תיקחו את התינוק לנסיעה מאשקלון לחיפה כל הלילה, התינוק יישן בין 1-2 שעות יותר. כולנו יודעים שזה עובד אבל בלתי אפשרי לביצוע. רופאי ילדים גם חושבים שתינוקות בוכים בגלל כאבי בטן, נותנים להם פרוביוטיקה וכו', אבל נסיעה במכונית גם מפחיתה את הבכי - מדוע הם בוכים פחות?  האם הכאב נעלם? באותו הקשר, גם כשמפעילים את הפן או את שואב האבק, תינוקות מפסיקים לבכות. למה? בגלל תהליך שנקרא הטרימסטר הרביעי".

אתה אומר בספרך שתורגם החודש לראשונה לעברית, שכולנו צריכים לחשוב על תינוקות כאילו הם עדיין ברחם. שיש להם בעצם, כמו שציינת, טרימסטר רביעי אבל מחוץ לרחם. מה זה אומר?

"גם לאחר תשעה חודשים בבטן אימו, התינוק אינו 'מוכן'. ייקחו לו עוד 3-4 חודשים להיות 'אפוי לגמרי'. סייח למשל, רץ מיד עם לידתו, אבל תינוק צריך זמן להתפתח והוא תלוי בהוריו. לכן אנו צריכים לחקות במשך שלושה חודשים נוספים את החוויה של הרחם. ברחם יש רעש כמו של שואב אבק, הרעש של זרימת הדם. בכל פעם שהאם נושמת, הגוף מתנועע. כשתינוקות נולדים אנחנו מרחיקים מהם את מה שהם מכירים. ואנחנו נוטלים מהם את כל מה שהרגיע אותם ברחם - הרעש, האור, התנועה. לכן ברור שהם יבכו ולא ישנו. חמשת ה-Sים מחקים למעשה את החוויה של הרחם". 

בוא נעבור על חמשת ה-Sים (אסים)

"ה-S הראשון הוא עיטוף. עטיפה של גוף התינוק, זרועותיו – אך לא המותניים. השני הוא לשים אותו על הצד בתנוחה לכיוון הבטן. השלישי הוא צליל 'שששש'. זה עובד כי כשהתינוק בוכה ועושים 'שששש', הוא מפסיק כמעט מיד. ה-S הרביעי הוא נדנוד, כאשר הראש מעט קופצני. והחמישי הוא מציצה, של מוצץ או שד. כל אלו מחקים את הרחם. תעטפו את התינוק ואז עשו את הפעולות האחרות. כאשר הם נרגעים, הם ישנים זמן רב יותר". 

בישראל יש הרבה לחץ. לא בטוח שניתן להרגיע תינוקות ישראלים כמו את אלו האמריקאיים.

"זה עובד על כולם. אני חושב שמשהו משתנה בין הינקות לבין הבגרות. אנשים אומרים שתינוקות חשים כאשר אתם בלחץ או בתסכול. זה לא נכון, הם לא יודעים אם אתם עצובים, מתוסכלים וכו'. אין להם את היכולת הזו. אבל כאשר אתם חרדים, וחסרי בטחון, הם מרגישים שאתם לא עושים את הדבר הנכון. גם אם אתם בוכים אך עושים את הדבר הנכון, זה מספיק לתינוק. בגיל 8-9 חודשים הם מסוגלים לקרוא פנים. אבל לא בחודשים הראשונים. העובדה החשובה שגיליתי היא שכשעושים את הדבר הנכון, התינוק לא רק אוהב את זה, אלא אתם למעשה מפעילים מתג, רפלקס. כמו רפלקס בברך למשל, גם לתינוקות יש רפלקסים: איך לבלוע, למצמץ, למצוץ. אבל צריך לעשות את זה נכון, אם העטיפה רפויה מדי, הם יבכו יותר. אם שמים אותם על הצד, לא יעבוד. אם עושים 'שששש' בשקט לא יעזור. בטון הנכון - כן יעבוד". 

אירוע ההורים של און לייף ושופרסל. צילום: יובל יוסף

אירוע ההורים של און לייף ושופרסל. צילום: יובל יוסף

פיתחת גם עריסה מיוחדת לתינוקת – SNOO. מה בעצם ההבדל בינה לבין עריסות אחרות?

"ה-SNOO היא עריסה שיצרתי בעזרת מהנדסים מ-MIT, והיא נוסתה על תינוקות רבים. בעזרת עריסה הוספנו בין 1-2 שעות שינה מיידית לתינוקות. אני נוהג תמיד לומר שהעריסה הזו היא לא מיטה אלא האחות הבכורה. היא מנענעת את התינוק, עושה 'שששש', היא מגנה על התינוק כך שלא ייפגע בשינה, וכשהוא מתעורר, המיטה מתאימה עצמה לתינוק. המיטה קיבלה פרסים רבים, נמצאת אפילו במכון סמית'סוניאן, במוזיאון ויקטוריה ואלברט. היא נהייתה אייקונית אבל בסופו של דבר, כאמור, היא תחליף לאחות בכורה. היא עדיין לא נמכרת בישראל לצערי אבל אפשר לקנות אותה בלונדון ולייבא אותה".  

בוא נדבר על פעוטות. בישראל תינוקות מוגדרים פעוטות מגיל שנה וחצי ואילך אבל אתה מתייחס לתינוקות מעל גיל 8 חודשים כפעוטות.

"כן. החל מגיל 8 חודשים או שנה, עד גיל 6 זה גיל פעוטות. אם נבדוק את מוחם של ילדים באותם גילאים, הצד השמאלי הוא החלק הבוגר שאחראי על שפה, לוגיקה, יכולת אנליטית, סבלנות, יכולת פתרון בעיות, ו-ורבליות. והצד הימני הוא התינוקי שאחראי על  רגשות, תקשורת לא ורבלית, הכרת פנים, זיהוי מקום. כשמבוגרים מתעצבנים הם סוגרים את הצד השמאלי, נהיים כמו אנשי מערות פרימיטיביים. זה קורה. אבל פעוטות אינם טובים בכלל בצד השמאלי, אין להם סבלנות. וכשהם מתעצבנים הם נהיים 'ניאנדרטליים', ומפעילים את המוח הימני. לכן הם בוכים, ושורטים. אתם מנסים להרגיע במילים והם בכלל לא מבינים מה אתם אומרים. מה שהם כן מבינים זה את הדרך בה אתם אומרים את המילים. זו הדרך בה הם מדברים".

אז מהי הדרך הנכונה לפעול?

"עליכם לתרגם את השפה שלכם – שפת המבוגרים – לשפת פעוטות. כשאנו משוחחים יש כללים לשיחה: הדדיות, מתן תור לכל אחד לדבר בזמנו. כמו משחק טניס. אם מישהו תופס את השיחה, זה לא הוגן. אם חוזרים על כך, זה מעיד על נרקיסיזם, מהסוג הלא טוב. בכל חברה בעולם, זה הכלל. אך אם האדם מעוצבן, חל כלל המזון המהיר: מי שיותר רעב, יאכל קודם – יקבל את תשומת הלב. החבר/ה מאזינ/ה למה שהחבר המוטרד מספר. כך גם פעוטות. היום כשפעוטות כועסים לימדו אותנו להכיר ברגשותיהם: 'אני יודע שאת מוטרדת. חכי, חכי. נשיג עוד גלידה'. – פונים אל הילדים בטון מתוק ודואג. אבל ניאנדרטליים לא מבינים את זה. זה לא יעזור. הם מבחינתם יגיבו ב- 'אני רוצה גלידה עכשיו'.

מה בפועל הורים צריכים לעשות בזמן התקפי זעם של פעוטות?

הכרה ברגשות שלהם. לחזור על הדברים של הילדים ובשפה המובנת להם - שפת הפעוטות. יש שלושה צעדים שמסבירים את השפה הזו:  לדבר במשפטים קצרים, חזרות של  8-10 פעמים על כל דבר שאומרים, ולתת שיקוף של שליש מהרגשות שלהם".

כלומר?

"נניח שהילד רוצה לצאת אבל יורד גשם. הוא מצביע ואומר 'אמא אני רוצה לצאת'.  אם עונים 'אי אפשר לצאת החוצה כי יש גשם'. אז הילד לא מבין. במקום זאת צריך לחזור על הרגשות שלהם ומה שהם אומרים ובסוף אומרים בטון מתיילד 'אבל לאא.... יורד גשם!'. למה מדברים כך? כי כך המוחות שלהם מבינים את המסר. כשהם רגועים ומאושרים, אפשר לדבר כמו אדם נורמלי. כשהם עצובים ומתוסכלים זה נשמע כמו שפת פעוטות, וחייבים לפנות אליהם באופן הזה. כמו במדינה זרה, שאתם עושים תנועות מוגזמות כדי שהאדם השני יבין אתכם. ככל שהילד יותר מעוצבן ונרגש, כך צריך להראות יותר רגשות".

ד"ר הרווי קארפ. צילום: יובל יוסף

ד"ר הרווי קארפ. צילום: יובל יוסף

וכשהפעוט כועס ונמצא במצב שהוא כבר לא רוצה להאזין?

כל מצב שונה, וכל ילד שונה. אם הוא נופל על הרצפה ובוכה ניגשים אליו ואומרים: 'אתה כל כך כועס, אתה בוכה, בועט ואפילו לא מסתכל עליי כרגע. אני אוהבת אותך כל כך. אתה תמשיך לבכות ואני אחזור עוד כמה דקות'. לאחר מכן מחכים עשר שניות, ואז חוזרים. אנחנו מחקים את הרגשות שלהם, והולכים, ייתכן שצריך לחזור על כך מספר פעמים. זו 'התעלמות טובת לב': מכירים ברגשותיהם ומכבדים אותם אך לא נשארים להיות הקהל להתפרצות שלהם. רק אם הם שוברים דברים וכו', אגרסיביים – צריך להפסיק את זה. אם זה רק בכי - זכותם להביע רגשותיהם. צריך לזכור פעוטות הם אנשי מערות, ניאנדרטלית. לוקח 4-5 שנים עד שהם מצטרפים לציוויליזציה. אל תשפטו את הילד אם יש לו יום רע. לא להגיד: אתה 'ילד רע' או 'אני הורה רע', כי זה תהליך למידה"

כיצד אפשר ללמד פעוטות להיות סבלניים? 

באמצעות סוג של אימון. אם למשל הילד מבקש עוגיה. אומרים לו 'אוקיי', מעמידים פנים שעושים משהו אחר ואז נותנים את העוגייה. אחר כך מאריכים ל-8 שניות ו-10 שניות, וחוזרים על זה כמה פעמים ביום. כך הפעוט לומד שזה לא נורא לחכות. כשהם לומדים לחכות 30 שניות, נותנים להם את העוגיה אחרי שתי שניות. זו שיטת ההימורים -  הם לא יודעים אם זה יהיה שתי שניות או 30. אפשר ללמד תינוק לחכות 10,15 שניות, וכך עוזרים לו לפתח את הצד השמאלי של המוח. הצלחה בחיים וביחסים קשורה ליכולת לדחות סיפוקים". 

אירוע ההורים של און לייף ושופרסל. צילום: יובל יוסף

אירוע ההורים של און לייף ושופרסל. צילום: יובל יוסף

איך אפשר לחזק אותם ולבנות להם את הביטחון?

באמצעות טכניקה שנקראת 'רכילות'. היא עובדת אגב, על כל אחד מאיתנו. אני אסביר, אם מישהו אומר לכם שאתם נראים טוב היום אתם מרגישים מוחמאים. אבל אם שמעתם את זה בתור שמועה 'אירית נראית טוב היום' – תאמינו לזה יותר. המוחות שלנו בנויים לבטל מה שנאמר לנו במישרין כי אנו חושבים שאנשים רק מנומסים וכו', אבל אם אנחנו שומעים את אותו הדבר בעקיפין אנחנו מאמינים לזה יותר. כך אם נותנים חיזוק חיובי כ'רכילות' זה יותר עוצמתי. איך עושים את זה? אם למשל הילד מסדר את כל הצעצועים שלו במקום אתם פונים אליו ואומרים לו 'עבודה יפה! הכנסת את כל הצעצועים לקופסה, יופי'. ואז אתם כאילו מספרים לסבתא שהוא שם את כל הצעצועים בקופסה. הילד שומע את זה וזה מחזק אותו יותר, הם לוקחים את זה יותר ברצינות. כך גם בביקורת. מעודדים את הדברים הטובים, וההפך. אם עושים את זה 5 פעמים ביום, הם ירגישו יותר חכמים וחזקים יותר". 

יש טכניקה נוספת שאתה מדבר עליה בספרך "הפעוט הכי מאושר בשכונה" (תרגום חופשי)

"נכון. אני רופא ילדים, ובמשך 30 שנים ראיתי אלפי משפחות, ולמדתי טריקים כך שילדים יתנו לי לבדוק אותם פיזית. למדתי איך לחזק את הבטחון שלהם. יש טכניקה שנקראת 'לשחק את השוטה'. העולם שלנו משעמם מדי עבור פעוטות. הם צריכים טבע, אנשים, צריכים לרוץ. אבל לעיתים זה קשה להם כי הם מרגישים כישלון. הם לא מסוגלים לדבר או לרוץ מהר. כולם  יותר טובים מהם בזה. לכן הם רוצים לעשות משהו שיחזק אותם. כמו להיכנס לשלולית, או לעשות 'בו'. והם חוזרים על כך אלפי פעמים. לכן הורים צריכים להזין אותם בתחושת שליטה, תוחלת, ומסוגלות. וכך במקום להיות לוזרים, הם פתאום ווינרים. מי יגיע לדלת ראשון? וכו'. חזרה על זה, נותנת להם תחושה שהם חכמים וחזקים ובטוחים. במרפאה, אני מוציא צעצוע, כדי שהתינוקת תראה שאני אדם טוב תוך 8 שניות היא מפסיקה להיות מפוחדת. היא רואה אותי מחקה את מה שהיא עושה ואני לא מהווה איום עבורה. אני נותן לה תחושת בטחון, בטיחות, שליטה. זה עוד יותר כיפי: אם אתם משחקים את השוטה, הם נהיים יותר משתפי פעולה, כי הם מרגישים הצלחה".