שלא כמו המורה מאשקלון, שירי קניגסברג לוי, שהפכה לסלבריטי בינלאומית עם כתבות בניו יורק טיימס וראיונות בטלוויזיה הסלובנית, אני דווקא מסתדרת מצוין עם תפקיד המורה במשרה מלאה במקביל למשרה האמיתית שלי. אבל מילא ללמד חולם מלא את בת ה-6, או לקיים דיון על משל השועל והחסידה עם בת ה-8, להצליח לגלוש בגלים או לפתור תרגילים בעת הדעת (או שזה הפוך?), משום מה המחשבה הרווחת של המורות/ מדריכות/ ושאר רוצים-בטובת-הילדים היא שעכשיו אנחנו אמורים ליצור ביחד. אבל מעולם שום יצירה שלי לא פיארה שום מדף, גם לא בבית של ההורים שלי כשהייתי בעצמי בת שש, אז עכשיו? הילדות אמנם מוכשרות, אבל צריך גם אמא שתדע להפעיל אותן. 

אז הודות לשלל הקבוצות של DIY (עשה זאת בעצמך) שהרימו את ראשן כפטריות אחרי הגשם, אנחנו מנסות - ויש לי עדים רבים לכך. עשינו יצירה בירקות (החלטתי לא לפרסם את התמונה פה כי יש גבול למידת החשיפה העצמית), קישטנו גלילי נייר טואלט, התמודדנו בקושי עם הפונפונים, אפילו ניסינו במשך 10 דקות לתפור בובת גרב של חד קרן (היה כתוב שזה ייקח 10 דקות! ובכן אחרי 10 דקות גזרנו את הגרב והתחלנו לתפור אבל, אפעס, זה היה השלב שבו הבנות נעלמו וגם אני התייאשתי). אנחנו מתעדים בסטורי את חמש הדקות של הליכה במאה מטר שלנו (אצלנו לשמחתי יש פארק במרחק הזה), את הלימונדה שהצליחה ואת אפיית העוגיות שכשלה, את הניסיון הכי מוצלח לשדר שפיות. וכמובן שאחר כך כל אחד דבק במסכו, כל אחד בזום שלו. 

הדס רגולסקי כריסי, הכותבת מנסה לתפור בובת גרב

הדס רגולסקי כריסי, הכותבת, מנסה לתפור בובת גרב

באופן כללי עברנו לחיות בזום. זה לקח שבוע בדיוק על השעון אבל החיים כולם עברו לזום. לימדתי בזום, הילדים פגשו את המורות שלהם בזום, היה חוג ציור (!), חוג שירה (כולן זייפו יחד), מפגש חברות לבנות 6, אפילו פעולות של הצופים לבן ה-10, והשיא מרומם הנפש באמת: ארוחת שישי משותפת מארבעה בתים שונים ברחבי ישראל ברשת. אמנם פה העדפנו את שיחת הוואטסאפ המרובעת, אבל היי - כל עוד הטכנולוגיה איתנו, אנחנו מסודרים.

בימים האחרונים נזרקים לחלל האוויר השוואות משונות לימי מגפות או מלחמות קודמות, או חלילה לימי השואה, אבל בתכלס, אין שום מקום להשוואות, כי לנו ולעולם כולו יש זום ויש וואטסאפ ויש פייסבוק ואינסטגרם וטוויטר, וכל אחת מוצאת באחת הפלטפורמות את הפינה שאליה היא יכולה לברוח, בין אם זה בשיעור יוגה או סשן מדיטציה, או העברת בדיחות שחורות. ובסופו של דבר, פה בישראל, תמיד יש את הפוליטיקה להתווכח עליה, ולריב עליה בכל פלטפורמה אפשרית. 

אודי כגן מדייק את מה שיהפוך להמנון התקופה. ביצוע: צוות שחקני ארץ נהדרת ומשפחותיהם.   

אודי כגן מדייק את מה שיהפוך להמנון התקופה. ביצוע: צוות שחקני ארץ נהדרת ומשפחותיהם.

אז מצאנו את נקודות האור שלנו, אבל בכל זאת כשאני קוראת את אלו שחושבים שקורונה הוא מתנה של הטבע לאנושות, שנתחיל לראות דברים בפרופורציה, שלא נוותר על זמן המשפחה עכשיו, אחרי שהבנו כמה הוא מופלא, אני בכל זאת מרימה גבה - לא מתנה ולא נעליים. החיוני יוצא כהרגלו מדי בוקר לעבודה והחיים פה בבית לא יצאו מאיזון לשום כיוון. הילדים לא השתגעו מזה שהם בבית, הם (עוד) לא הטריפו אותנו עם השטויות שלהם. הם פשוט דורשים תשומת לב כמו שילדים רוצים כשהם רואים הורה בסביבה, גם אם את באמצע שיחת ועידה או מנסה להסביר את עצמך באחד המדיומים. לא עשינו טבלת שגרה, לא יכולים להגביל את שעות המסכים, סידרנו קצת ארונות, אנחנו מנסים לקרוא ביחד, רוקדים קצת. עשינו אוהל, הייתה מסיבת פיג'מות ולא מעט למידה מרחוק. יצרנו שגרה, אבל לא מיסגרנו אותה בטבלה ולא מקדשים אותה כדבר הכי טוב שקרה לנו. הכי טוב לכולנו יהיה לצאת החוצה, לחזור לחברים ולחוגים וכן, גם לבית הספר ולמקומות העבודה שלנו. בן ה-10 באמת חייב פחות שעות פורטנייט ולחזור לארבע פעמים בשבוע כדורגל (ויותר). אם נזכור משהו לטובה בכל התקופה הזו, זה את העובדה שהצלחנו להתנהל בבית של 120 מטר בלי להשתגע. אבל נוסטלגיה? חוויה עוצמתית? אל תגזימו. 

**

יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום.  כשכולם בבית. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת